הנה היא, המיוחדת שלי, לא מזמן הכרתי אותה, על הבר, היא ישבה
זקופה חיטטה בתוך הקוקטיל שלה, ערבבה את שארית המשקה, לגמה
בחוסר צימאון. עיניה היו ריקות, ואני חשבתי על לילה נחמד
להעביר בתוכה, סתם אני והיא מתחת לכוכבים, שידלקו ויאירו
לשנינו את הלילה.
והנה היא, המושלמת שלי, עדיין מחטטת בקוקטיל שלה, פתאום היא
שוב תוהה, שוב עצובה, או סתם מחטטת בראשה כמו אז על הבר, כשרק
הכרתי אותה. אני יושב לידה ופתאום זה סתמי, אני יושב לידה
והמושלמת שלי לא מביטה לעברי, היא לוגמת עוד טיפה בחוסר חשק.
אני מציע לה שוב אהבה, כמו אז בפעם הראשונה, היא לא מחייכת
המוזרה הזאת שלי, היא רק מתבוננת בברמן נועצת את מבטה הריק
בתוך כוסו, הוא מחזיר מבט, כאילו מציע לה משהו מיוחד, כאילו
מגיש לה את מנת היום. אני מתרחק מאט, בקושי מבין את המושלמת
הזאת שלי, שקטפה את חיי בלילה אחד.
פתאום השיר הזה שלה, היא עדיין לא סיימה את הקוקטיל, אבל זה
השיר שלה, למה היא לא מחייכת, ובעצם למה היא אף פעם לא חייכה?
איך זה שתמיד היא הייתה כול כך ריקה. אז למה זה נמשך יותר
מלילה, ולמה רציתי אותה לתמיד, ולמה רק הייתי שלה כשהיא בכלל
לא הייתה שלי, כי היא של אף אחד כי היא ריקה, המושלמת הזאת
שלי.
הנה היא, מזדקפת על הכסא מושכת אחריה עוד עיניים, הברמן לא
סיים את המשמרת הוא מסמן לה שעוד שעה הוא מסיים, היא מחזירה לו
מבט קצר, שאומר אני שלך לשעה מתחת לכוכבים. המושלמת שלי בעולם
מקביל, היא במרחק ענק ממני, סוג של עולם מקביל, שם הלב שלה רק
שלה, שם העולם שלה ריק מתוכן, ריק מכול סוג של אהבה.
הנה היא המושלמת שלי פוסעת לאיטה לעבר היציאה, מנפנפת לעברי,
אני נמס במקום, היא קורצת לברמן, והוא מתאהב בשניה, מתאהב בדבר
הריק הזה שלה, בקריצה הכי סתמית שיפגוש, כי זה העולם המקביל,
היא לא תאהב בחיים וכולם יואהבו אותה, זה רק עולם מקביל שם הלב
לא רגיש, וזה מרחק אלפי שנות אור מכאן, אלפי שנות אור ממני.
אני חוזר הביתה, לבית הריק והמושלם הזה שלי. |