אתה ניצב מעליי,
נישא וגאה כמו פסל של אבן,
גופך העירום, הרטוב, בוהק לאור הנרות,
כל שריר בידיך, בחזה, בבטן, ברגליך,
מפוסל בשלמות,
ורק בעיניך ניצוץ אנושי,
ואני לרגליך,
לא אומרת דבר, שרויה בחרדת קודש,
כמו עולת רגל מזמנים שחלפו,
מציעה את עצמי, לאלים שליבם אבן,
ומושחת את גופך בשמן,
באדיקות, באהבה ויראה,
את הגב והכתפיים,
הבטן והחזה,
בתנועות איטיות לאור הנרות,
ואז יורדת על ברכיי,
וכדי שלא אראה את אלי קם לחיים,
אני עוצמת את עיני,
במסירות שאשמש כלי לרצונותיך,
אתה קורא לי ילדתי,
ומלטף בעדינות את ראשי,
ושאני חשה אותך על שפתיי,
אני פותחת את פי,
ואט, אט אתה שם את כולך בתוכי,
מתחכך בלשוני, בשפתיי,
אוחז בראשי, מתעצם, מתקשה,
חזק ומהר, עוד ויותר,
ואני אוחזת בשדיי, פטמות קשות ועומדות,
והנה זה בא, כן, הנה זה בא,
ואתה מרוקן את נקטר האלים
מתוכך אל תוכי.