אבל אני כל כך אוהבת אותו
לא משנה מה הוא אומר
לא חשוב מה הוא עושה
אני אוהבת אותו.
אני גם רוצה שהוא ידע את זה.
אבל לא ממש
כאילו, לא באמת ידע...
יבין
ירגיש
יפנים.
בא לי לצעוק לו את זה בפרצוף!!
"אני אוהבת אותך!"
אבל אני יודעת, שהוא לא יקשיב.
אני מדברת לקירות, לחלל הריק, למסדרון.
למסך מחשב, לצג הפלאפון למי שמייצג אותו.
כי הוא לא מקשיב לי.
הו כן... הוא שומע! אך לא מקשיב.
ומה ההבדל תשאלו אותי?
הרי אם בנאדם מקשיב, הוא שומע
ואם הוא שומע סימן שהוא מקשיב.
אבל אצלו, אצלי, אצלנו... זה לא ממש עובד ככה.
אתם מבינים, הוא שומע אותי.
אני יודעת, כי לפעמים הוא מגיב.
אך איננו מקשיב...
ולהקשיב מבחינתי, זה לשמוע, לחשוב ולקלוט את הנאמר.
הוא לא חושב! הוא לא קולט!
הוא א-ט-ו-ם!
אני אוהבת אותו
אני רוצה שהוא יבוא וינשק אותי
אני רוצה שהוא יחבק אותי
שיסתכל לי בעיניים ויגיד "אני אוהב אותך"
ואני הכי רוצה... לדעת שזה אמיתי.
לא משחקים יותר, לא הצגות ולא פוזות.
שהלב יצא החוצה ויצעק את שאני משתוקקת לו.
שאני?
שהוא התכוונתי.
לא, שאני!
אז מה אני רוצה בעצם?
אני מנסה להחליט בשבילו מה להרגיש.
אז מה אם הוא לא אוהב אותי...
אז למה הוא אומר את זה?!
אז מה אם לא אכפת לו ממני?
אז למה הוא אומר את זה?!
אז מה אם אני עוד סתם מישהי?
אז למה הוא אומר שלא?
ולמה... הוא לא יכול פשוט להגיד
"אני אוהב אותך"?