גם הפעם זה מגיע, הרצון  צורך  תאווה ממש לכתוב, יחד עם
לגעת, לרצות, להיות, להתמלא בבנאדם שרק לפני דקה הכרתי.
מה היא הזיווגיות הזו שנופלת עלינו לכלותנו ולהעלותנו על ראש
שמחתנו, מוחנו, נשמתנו, נפשנו ובעיקר שלמותה?
נתחיל מאיפה שכבר הייתי - אני רוצה לכתוב סיפור, לא בדיוק על
אהבה כי אם סיפור על היכרות;
בחור פוגש בחורה, בחורה פוגשת בחור, הם הולכים ביחד במורד
הרחוב לקנות סיגריות (מאוד בריא, במיוחד שקדם לפגישה מייל
שהציע סיגריה לא מחייבת מטעמי והוא הוסיף את האש...)
הם מגיעים לצומת והבחורה מציעה שאם אנחנו כבר כאן למה שלא
נקפוץ לבית הקברות השכונתי (זה פשוט היה באזור וכבר הרבה זמן
רציתי לבדוק איך הוא נראה מבפנים...)
נכון שבהתחלה זה לא היה רעיון מוצלח כי האנרגיות שם לא משהו,
אבל אחרי שמתרגלים...
לא הפסקתי לדבר ברמה של תירגעי כבר! פשוט לא יכולתי לעצור את
פרץ שצף הדיבור שניסה לכסות על (ולחסות ב) משיכה כמעט מיידית
שלי אליו.
ואחרי שעה של שיחה קולחת בלשון עדינה וחד סטרית למדי, הוא
אפילו הגניב פיהוק (אמרנו סיפור חיובי נכון? לא, אבל זה היה
באמת פיהוק מוצדק, שעממתי באותו קטע...)
הוא אמר שהוא רעב והלכנו לאכול איפשהו.
אחרי שסיימנו לאכול הוא אמר שהוא רוצה ללכת ל'באב' שיצא לו
במקרה - שילוב של באר ופאב. מה שאומץ מיידית על ידי המכללה
ללשון (המקבילה של האקדמיה)
בקיצור -
לקח לנו כמה ימים להתקרב אבל אני לא רוצה ליצור את הרושם שאתם
באתר הלא נכון כפי שפעם מישהו הגיב לי כאן
הוא בנאדם מיוחד ויפה וחכם ומעניין
הוא לא אוהב שאני קוראת לו חמוד (הוא באמת הרבה יותר מזה)
הוא לא אוהב שאני אומרת שהיה נחמד (היה יותר מזה)
ואו, הוא שאל אותי מה אני אוהבת בו ואמרתי חמישה שישה דברים
ועכשיו באים לי בראש לפחות עוד שמונה אחרים...
זה קיטש אמיתי אבל חייב להיאמר
יש סיכוי -
אני לא יודעת אם זאת האהבה כי זה קצת מוקדם לדעת רק להרגיש
אולי
אבל זה טוב, זה ממש טוב