הכירו את סבסטיאן, תיאו וסנדרו. שלושת האקוודוריאנים שהכרתי
בג'ונגלים של דרום אמריקה לפני כשנתיים, אבל הסיפור שלי בעצם
מתחיל חצי שנה קודם לכן.
חודשיים לפני שהשתחררתי מצה"ל.
בין כל חבריי שהתחילו לגדל כנפיים ולטייל בעולם, כל אחד
מסיבותיו שלו, החלטתי אני שדרום אמריקה זה הייעוד שלי.
קשה לי לומר למה דווקא דרום אמריקה, אם זה הקרנבל בברזיל, איי
הגלאפגוס שבאקוודור או תרבויות אינדיאנים נשכחות בפרו.
משהו בצליל - "דרום אמריקה", ארגנטינה, ברזיל, צ'ילה, שהתגלגל
לי על הלשון.
אז תכננתי לי טיול.
ההתחלה, כמו כל ההתחלות, הייתה קשה, אבל ברגע שהחלטתי על קו
מנחה פתאום מצאתי את עצמי הולך להרצאות, שואל חברים, חופר
באינטרנט אחר תמונות ומידע.
מי לא מכיר את הזמן הזה שבו פתאום כל חבריך מצאו להם חיים?!
מני ושי עדיין בצבא ולאיתי יש אהבה חדשה ואורן מת לטוס להודו,
ועוז מחליט שארה"ב היא המקום המושלם להרוויח ים של כסף,
כשהראל וגלי טסים לסקוטלנד ולאוסטרליה בהתאמה, תחת אותו
הטיעון בדיוק.
נשארתי לבד.
אבל בחיים כמו בחיים, אין אדם היכול להתנגד לזעקת דמו ליותר
מדי זמן (או משהו בסגנון)...
אז אחרי כמה בירורים קצרים, מצאתי שאפשר להכיר שותפים
פוטנציאלים לטיולים ברחבי העולם בכלל,   ולדרום אמריקה בפרט,
דרך האינטרנט...
אז רשמתי כמה שמות ועשיתי כמה טלפונים... ככה הכרתי את חגי.
חגי, מושבניק מבית שערים (למאותגרים גיאוגרפית מבנינו - איזור
קריית טבעון שבצפון הארץ), גבוה, בלונדיני עם עיניים כחולות.
הוא היה בקבע כקצין, ופיקד על קורס קצינים בבה"ד 1. זה היה
פשוט מפגש עילאי מגן עדן, כי אני לעומת חגי נשארתי ליותר
משלוש שנים בצבא ולא הייתי בקבע (גם לא בנח"ל).
אני שניר, אגב, נעים מאוד, ואני אספר לכם את שקרה לי ולחבריי
בג'ונגלים של דרום אמריקה.
כמו שאמרתי, חגי היה בדיוק מה שהייתי צריך כדי להזיז את עצמי
ולטוס לדרום אמריקה.
התכליתיות שלו והגישה הטוטאלית שאיתה הוא בא לטייל היו
מעוררות השראה.
הוא ישב על מפות, לקח קורסים בספרדית, הוא אפילו נפרד מחברתו
דאז כדי שיוכל לצאת ולטייל בעולם.
אני הייתי ההפך הגמור - עדיין באבל על אהבת חיי, יוצא לטייל
יותר כדי לברוח מאשר באמת לטייל ועם קו מנחה אחד - "אני רוצה
לדרוך היכן שכף רגל אדם עוד לא דרכה מעולם", אבל אני מוכן
להסתפק במקום שכף רגל ישראלית לא דרכה בו...
תוך שבועיים כבר הכל קרה מעצמו: חיסונים, הרצאות, ציוד, שעות
של הסברים לאמא ואבא על כמה שזה לא מסוכן כמו שמראים
בטלוויזיה (למרות שבינינו, לא היה לי באמת מושג) ושאני אהיה
בסדר. אך ללא ספק החשוב מכל - קניית כרטיס הטיסה לתאריך
מייצג: 20.04.2004... (2004-2004).
חמושים באמונה שלא משנה מה יקרה אנחנו נהיה בסדר, נחתנו
באקוודור.
אחרי שירד האסימון שאנחנו בעצם בחצי הכדור השני של העולם,
התחלנו לטייל.
חודש כבר בתוך הטיול אנחנו מוצאים את עצמנו באיי הגלאפגוס
שמול אקוודור, נרשמים להפלגה של שבועיים סביב האיים, תוך
הבטחה לשלוש ארוחות ביום, שנורקלים עם אריות ים ומדריך.
בערב ההפלגה אני וחגי ממתנים לסירת המנוע שתיקח אותנו ליאכטת
ה"אנטרטידה" (???).
תוך כדי המתנה, התחלנו לפתח שיחה עם אוסטרלי מצחיק למראה, עם
ראסטות בלונדיניות טבעיות על הראש, עיניים כחולות, גבוה מחגי
בראש. ממתין גם הוא לסירת מנוע קטנה, שתיקח אותו ליאכטה שלו.
בהתחלה חשבנו שהוא אולי חלק מהקבוצה שלנו, אך בתוך השיחה
התברר כבר שלא.
אבל מה שמשך את תשומת לבו של חגי הייתה השקית הלבנה שהאוסטרלי
החזיק בידו.
שאלנו את האוסטרלי מה יש בשקית והוא הסביר שבשקית יש טונה
ולחם כדי שיהיה לו מה לאכול בספינה...
אז שאלתי אותו (באנגלית, כמו   שרק ישראלים יודעים): מה?! לא
מבשלים בספינה שלך? הוא חייך, ואמר שכן, אבל מאז שהיה
בג'ונגלים באקוודור, הוא לא סומך על המקומיים שיאכילו אותו
כמו שצריך.
לי ולחגי נדלקה נורה בראש וביחד ירינו: למה דווקא בג'ונגלים
באקוודור?! שמענו שהטרקים בג'ונגל נורא יקרים כאן.
הוא אמר שבדרך כלל זה נכון, טרק של ממש בג'ונגל באקוודור יעלה
יותר מרוב המדינות בדרום אמריקה, אבל מישהו סיפר לו על בקתה
בג'ונגלים שהקימו שלושה חברה מקומיים (ששמותיהם הוזכרו
למעלה).
ושבבקתה הם עוקבים אחרי שינויים בג'ונגל בין השאר, עובדים כדי
לשרת את הקהילה ושבעיקרון הם לא מדריכי תיירים, אבל הם עושים
זאת כהכנסה נוספת. ובגדול הם גובים 2 דולר ללילה, דולר וחצי
לארוחה ויום הדרכה בג'ונגל זה 5 דולר.
המחירים היו מגוחכים, לשם השוואה בפרו טיול 12 ימים בג'ונגל
יכול להגיע ל300- דולר לאדם (שזה נחשב זול).
החלטנו לקחת את הפרטים של אותו מקום בג'ונגל וכשיגיע הזמן
נחליט.
הוא התחיל להסביר לנו בעל פה איך מגיעים. חגי שלף במהירות את
הפנקס והעט שלו והתחיל לרשום (חגי נתן לי גם פנקס אחד אבל חוץ
מכמה מיילים לא רשום בו יותר מדי).
לרוע המזל, סירת המנוע של ידידנו הגיעה והוא היה חייב ללכת
לפני שהספקנו להבין את ההוראות, כדי שנוכל לרשום אותן.
אז הוא שלף מהכיס שלו חתיכת נייר מקופלת ונתן לנו אותה, ובה,
הוא אמר, נמצא את כל הפרטים שאנחנו צריכים.
מצחיק, כי אחרי שפענחנו את האנגלית המחוברת המיותרת הזו, של
האוסטרלי, מצאנו כי במכתבו של התייר נרשמו מועדי הנסיעה של
האוטובוסים, הגעה רגלית לבקתה, המלצה לקניית מגפיים להליכה
בג'ונגל ואזהרה לגבי הליכה בג'ונגל בשעות הלילה, במיוחד בגלל
נחשים.
כל מה שידענו על הבקתה הסתכם בזה, שהיא כחצי שעה הליכה בתוך
הג'ונגל ושכדי להגיע לשביל המוביל לבקתה צריך לפנות ימינה
כעשר דקות הליכה אחרי איזה גשר.
נו, טוב...
חודש וקצת לאחר מכן, החלטנו שמקור המידע אמין מספיק (??? או
שאולי סתם חיפשנו לנו צרות), כדי שנלך לבדוק מה קורה שם
בג'ונגלים של סנטה אנה.
ולאחר שהכרנו את הצלע השלישית בדרמה הזו והוא יליד עפולה, בשם
ליעד, בחור די מוזר האמת, שקפץ גם הוא על המציאה לספק הרפתקה
הזו.
השארנו את חפצינו המיותרים באחת האכסניות ועשינו את דרכנו
לג'ונגל.
היה מאוד פשוט לעקוב אחר ההוראות.
אולי זה בגלל שלא היו יותר מדי הוראות...
האוטובוס מפויו לסנטה אנה יוצא בשעה 12:15 בצהריים ואסור
לאחר, כי הבא אחריו יגיע למושבה הקטנה, אבל רק כשיחשיך.
ובשום ג'ונגל, בשום מקום בעולם, לא הייתם רוצים להיתקע אחרי
שיחשיך.
בוקר יום שישי אחד אני, ליעד וחגי לוקחים אוטובוס מבאניוס,
עיר קטנה במרכז אקוודור לכיוון פויו - עיר עוד יותר קטנה,
שהיא בעצם שער הכניסה לג'ונגלים של מרכז המדינה.
בשעה 12:15 בצהריים יצא האוטובוס הישיר לכיוון סנטה אנה
(הראשון מבין שניים שיוצאים כל יום) ומי לא עליו? בדיוק...
שלושת המוסקטרים שאיחרו בדיוק בחמש דקות. (אבל ממתי
האוטובוסים במקומות שכאלה יוצאים בזמן?) הפעם מסתבר שכן...
החלטנו לעשות עיקוף קטן ולנסוע לעיירה אחרת שנקראת פאלורה,
שאמנם זה מאריך את הנסיעה מעט, אבל אנחנו עדיין במגמת
התקדמות...
הנסיעה הייתה מדהימה! הציעו לנו לעלות על גג האוטובוס ואנחנו,
כצעירים הרפתקנים חסרי מנוח, לא יכולנו לסרב.
על גג האוטובוס, בין הנוף של עצים ירוקי עד, עם עלים ענקיים,
ממש מעלינו, הנהרות והנופים המדהימים והשקט שאפילו קפיצות
האוטובוס הישן לא יכלו לגרש, ובין הריחות המשכרים שמסביב
והילדים החמודים שנופפו לנו לשלום. הבנתי למה יצאתי לטיול
הזה. ככה בדיוק תיארתי לי את דרום אמריקה, סבך של עצים וענפים
משני צידי דרך עפר מתפתלת, עלים בגודל של מסך מחשב וגדולים
יותר, מחוררים כמו מסננות, אלפי חרקים שהתענגו עליהם, ועכשיו,
עם קרני השמש העוברות דרכם באלומות קטנות של אור, לא נותר דבר
מלבד לנשום.
אח... איזה עולם!
השעה 15:00 בכניסה לעיירה, אחרי שהתיישבנו חזרה במקומנו
באוטובוס חזרה התחושה של חוסר הוודאות. לקחתי נשימה עמוקה
במלוא ריאותיי, נחנקתי, השתעלתי, וחגי וליעד גיחכו. ריח הזיעה
הרגיש לי אז כאילו הוא בא מתוך האוטובוס עצמו ולא מהמקומי
לבוש הסמרטוטים שלידי. לקחתי שלוק מהמים ושבתי לבהות בחלון.
דרך החלון המטונף יכולתי ממש להרגיש איך שמש אחר הצהריים
מתרחקת מאיתנו, רק בכדי למצוא את מותה בשדות אינסופיים של תה.
כשירדנו מהאוטובוס חגי וליעד לקחו על עצמם את המשימה למצוא
תחבורה מהעיירה הלא קשורה הזו.
הם כנראה לא אהבו את התשובות שנתנו להם המקומיים והחליטו שלא
מבזבזים יותר זמן. לוקחים מונית לגשר של סנטה אנה.
ליעד, שהיה ארבעה חודשים יותר מאיתנו ביבשת הלטינית, כבר דיבר
ספרדית שוטפת והוא וחגי כבר הספיקו לנהל שיחה עם נהג מונית,
שסיפר להם על   קרנבל (פיאסטה), שמתוכננת להיום בערב בעיירה,
ואני, שהספרדית שלי התבססה על כמה מילים שחגי ניסה ללמד אותי,
רק חייכתי והנהנתי כמו ילד טוב.
(היופי בטיול שכזה הוא גם כשאתה לא איש מאורגן, אתה יודע
שהמקסימום שתאבד זה קצת זמן וכסף, אבל מדי פעם, אם אתה סבלני,
אתה גם יכול לגלות אוצרות של חוויה).
לאחר התייעצות קטנה, החלטנו שעדיף באמת להישאר בעיירה וככה גם
לצפות במיני קרנבל אמיתי וגם לדחות את המעבר למחרת בבוקר (שכן
הערב התקרב במהירות).
כמובן שבחור הנידח הזה, שבקושי מוזכר בתנ"ך של המטייל
(ה"לונלי פלנט"- ספר המטיילים), היינו התיירים היחידים...
מצאנו לנו חדר, התקלחנו, התארגנו ויצאנו לרחובות כדי לראות
הכצעקתה.
למען האמת היה רק רחוב אחד להסתובב בו ודרכו גם אמורה לעבור
עדלאידע של תחפושות וריקודים.
העדליאדע התחילה עם רדת הערב והמוני ילדים החלו להתאסף
סביבנו, תושבים התמקמו על המדרכות, כולם   מחכים בקוצר רוח,
העסקנים כבר החלו להתהלך ברחובות, מציעים לאמהות בלונים
ושערות סבתא בכל מיני צבעים, פופקורן, צ'יפס וסופגניות, הכל
מהכל...
ילדי הכפרים שמסביב, מחופשים ורוקדים, הגיעו לאט לאט בראש
העדלאידע, אחריהם מלכות יופי של כל מיני מחוזות, וקבוצה אחר
קבוצה הציגו משחקי תאטרון להנאת הצופים.
בין פנטומימאים על קביים לליצנים יורקי אש, הייתה קבוצת
אינדיאנים שבאה כדי להזכיר את המורשת על בגדיה המסורתיים,
כשנחשים עוטפים את צווארם, קופים מטיילים בין רגליהם והם שרים
בכלי נגינה ייחודיים ורוקדים.
כמובן שכמו תיירים טובים דאגנו לצלם ה-כול וביקשנו להצטלם עם
כולם, במיוחד עם מלכות היופי...
ככה הכרנו את קבוצת האינדיאנים - כשהצטלמו עם נחש, קוף ותוכי.
וככה, בהיענד עפעף, הסתיימה לה הפיאסטה בכפר. אחרי שנפרדנו
מעוד כמה דולרים בהימורים מקומיים וקנינו כמה שטויות שרק
תיירים יקנו, הלכנו לישון עייפים, אך מרוצים. למחרת כשחיכינו
לאוטובוס לכיוון הגשר בתחנה הופיעו שוב האינדיאנים ושוב קשרנו
איתם שיחה.
הם סיפרו לנו על מסע לרופא האליל שלהם השאמן.
קבענו שבעוד ארבעה ימים, כשהם יחזרו לפלורה, הם ייקחו אותנו
אליו - תמורת תשלום סמלי כמובן.
בוקר יום המחרת היה גשום.
החלטנו לנצל את הזמן, עד שיירגע מעט הגשם, לפני שנצא לסנטה
אנה, בכדי לקנות מגפיים להליכה בג'ונגל ולהתערבב עם המקומיים.
השעה 2 בצהריים והעננים התפזרו כלא היו והיום נראה פשוט יום
מושלם.
מדהים איך עננים יכולים לשנות את דעתם כל כך בקלות בצד הזה של
העולם.
הבעתי את חששותיי בפני חגי וליעד לגבי מזג האוויר ההפכפך, אבל
הייתי במיעוט של שניים מול אחד ויצאנו לדרך.
למרות שההחלטה כבר התקבלה, שלושה ישראלים יוצאים לבקתה עלומה
בג'ונגל בלב מלא חששות.
עלינו על האוטובוס בשעה 15:00 בצהרי יום השבת הזה. חישבנו את
הזמן ככה שנגיע לבקתה כשיישארו לנו עוד 20 דקות של אור יום
(היינו צריכים להשאיר לנו יותר).
את הנסיעה לגשר של סנטה אנה העברנו בשקט יחסי, מלבד כמה
תמונות של ליעד ישן עם פה פתוח ומזיל ריר.
ולאחר נסיעה של שעתיים הגענו לגשר, 25 סנט מכל אחד קנו מעבר
מצד אחד של הנהר לצידו השני, כשאנחנו יורדים מהאוטובוס,
ועולים על רכבל גרסת דרום אמריקה. המרחק מגדה אחת לשנייה היה
כ300- מטר. מתחתינו חצי קילומטר של נהר שזורם במהירות והרכבל
בכלל דומה יותר לאומגה.
אח... דרום אמריקאים...
בצידו השני של הנהר גרה משפחה, שממנה יכולנו לקנות כמה
בקבוקים של מים וכמה חטיפי שוקולד, כמובן שבמחיר מופקע, כי
אנחנו בסוף העולם שמאלה ועוד תיירים...
אבל חשוב מזה, שם קיבלנו את האישור הראשון שהבקתה באמת קיימת.
ובאמת, לאחר הליכה של עשר דקות מהגשר מצאנו את עצמנו מול
שביל, ששלט קטן מעיד על קיומה של בקתה אי שם בתוך הג'ונגל.
השעה הייתה כבר כמעט 6 בערב, השמש לא נראתה בשמיים ומבט אחד
גילה, שהגשם עומד לחזור. השמיים, שהיו כחולים רק לפני כמה
רגעים, הפכו אפורים תוך שניות ממש.
אם לא היינו כל כך לחוצים, היינו מתפעלים מהמראה.
בזריזות החלפנו למגפיים החדשים, שמנו עלינו מעילים וכיסינו את
התיקים על תכולתם היקרה, בכל מה שחשבנו שיעזור להם לא להירטב.
איך שהאחרון מאיתנו השליך את תיקו על הגב והתייצב, הגשם החל
לרדת בטיפות גדולות על ראשינו.
את ההוראות האחרונות שבדף ידענו כל אחד בעל פה, "להיצמד לצד
שמאל של השביל, לעבור שלושה-ארבעה גשרים ואתם שם - "היזהרו
מנחשים".
אם יש משהו שאני בטוח לגביו, הרי הוא שצמד המילים "היזהרו
מנחשים" הדהד לכל אחד מאיתנו בראש עם כל מנח של כף רגל באדמה
הבוצית.
הערב יורד, האדמה בוצית, אנחנו ספוגי מים, איננו מכירים את
הדרך, והגשם, על ענניו האפורים המסתירים את השמש, העצים את
תחושת הלא נודע שאליו התקדמנו במהירות.
לאחר הליכה בת 40 דקות הערב כבר ירד. עברנו שבעה גשרים ואין
סימן לבקתה, דיברנו בינינו כדי לשכוח מסימני השאלה שקיננו
במוחנו, הציניות שלמילותיה גיחכנו רק העכירה את השלווה
והדגישה את הפחד.
שלוש דקות מאוחר יותר התגלתה ה-בקתה.
קראנו ושרקנו אבל אין קול ואין עונה. לא התרגשנו יותר מדי, רק
הוקל לנו מאוד להגיע, וכמו כל ישראלי אחר במצבנו, התמקמנו לנו
במרפסת והרגשנו כמו בבית.
התחלנו בלבדוק מה אם בכלל נרטב, המצלמה, הפנס, הארנקים...
הורדנו את הבגדים הרטובים מעלינו וחיכינו להתייבש מהחום
הטרופי (למרות הגשם) תוך סריקה מדוקדקת של הבקתה, בתחתונים
(ישראלים או לא ישראלים).
קורות עץ ארוכות מסודרות בערמות גילו לנו שהבקתה עדיין
בתהליכי בנייה, אך עדיין, ממבט ראשון, הבקתה הייתה כל מה
שחשבנו שהיא תהיה.
היו צינורות פלסטיק שנתנו מין מסגרת לגג העץ, שהעבירו מי
גשמים מכל מקום עד שהתנקזו לחבית פלסטיק גדולה שברז היה מחובר
לתחתיתה.
שולחן ענק אחד ושישה כיסאות מגזע עץ השאירו רושם של מטבח נקי
ומסודר, שהיה מחובר לשאר חדרי הבקתה במין סוג של גשר. כל
הבקתה בכללותה הייתה בנויה כחצי מטר מעל האדמה על קורות עץ.
הייתה עוד קומה מעלינו, שם היו חדרי השינה וכמה ערסלים תלויים
מקורות עץ.
לבסוף הגיע סנדרו. האקוודוריאני בן ה34- היה מראה מוזר, בגובה
מטר שישים מינוס, עור שחום עם כובע גשם מאולתר עשוי עלים
רחבים ומצ'טה ביד.
אין צורך לציין שהוא היה מאוד מופתע מעצם היותנו בבקתה,
ובתחתונים! אך לזכותו יש לומר שהוא התעשת יחסית מהר ולאחר
שהבין שלא הגענו לבקתה בטעות, הוא החל בהכנסת אורחים כמו שרק
דרום אמריקאים יודעים לעשות.
סנדרו התחיל להסביר לנו חצי בספרדית חצי באנגלית שהוא ותיאו
הם העוזרים של ד"ר סבסטיאן, שהוא בוטניקאי וביולוג בוגר
אוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה, ושביחד הם חוקרים צמחים,
חרקים ונחשים.
"בג'ונגל", הוא מסביר, "יש כל יום סיכוי של 80 אחוז שירד
גשם", הוא מביט בחיוך על אוצרותיו, "וכשהאקלים מתחלף, צמחים
וחרקים לעתים עוברים סוג של שינוי - אבולוציה, וכל שינוי שכזה
מוגדר כתת-זן, ועל כל תת-זן חדש שאנחנו מגלים, אנחנו מקבלים
כסף".
"ובין השאר אנחנו חוקרים נחשים וצמחים, כדי ליצור נוגדנים
ותרופות למחלות שונות".
לאחר שהכרנו את סנדרו מעט יותר לעומק (והיינו מעט יותר
לבושים) והתחלנו בהכנות לארוחת הערב, תיאו הגיע.
תיאו וסנדרו, במראה לפחות, היו הפכים, פרט לגובה (העם
האקוודוריאני נחשב לעם נמוך יחסית עם שיער שחור חלק - כולם
ללא יוצא מן הכלל). סנדרו היה מוצק על גבול השמנמן, פנים
עגולות, צמה ארוכה ומבט שיכול לקרוע אותך מצחוק (במיוחד אם
הוא לא מבין על מה בדיוק אתה מדבר).
תיאו, לעומתו, במבנה גוף אתלטי בריא שכזה, שיער קצר ועצמות
לחיים מודגשות. נהנה להעביר כמה צחוקים על חשבוננו, במיוחד
כשדיבר על אנקונדות אדירות מימדים בנהר שאוכלות אנשים
לבראנצ', טיגריסים אימתניים ונמלים שיכולות להזיז חפצים מחדר
לחדר, הנמצאים בכל מקום.
לאחר שיחה לבבית, שבה הבנו לפרטי פרטים איך הוקמה הבקתה, מי
בנה אותה וכמה שנים זה לקח, הגיע ד"ר סבאסטיאן מויאה שעליו
דווקא כן נכתב בתנ"ך של המטיילים (עמוד 176 אני חושב).
סבאסטיאן היה איש חביב ומנומס ששיבה זרקה מעט בשערותיו, ורק
לפי הצורה שבה הלך אפשר היה להבין כי הוא עבר המון במהלך
חייו...
הוא עשה כבר הכל מהכול, ואם זה לא מספיק, הוא גם נהנה לספר
לכל מי שרק רצה להקשיב וסיפוריו היו מרתקים. ממרדפים אחרי
אנקונדות, לכשפים של שאמנים ולימי ילדותו כחלק ממפוארי שבטי
האינדיאנים.
מול אור הנרות לא היה מהפנט ממנו.
וואנגליי, שם אינדיאני לכלב ג'ינג'י מהמם (וואנגליי - אגוואה
פררו בספרדית או כלב מים בעברית), השלים את תמונת החברים
שנפגשו להעביר את הלילה הגשום בג'ונגלים של אקוודור.
אחרי שלמדנו להכיר את סבסטיאן, תיאו, סנדרו ו-וואנגליי,
חברינו החדשים, הלכנו לישון בחדרים נוחים למדי, נקיים ומסבירי
פנים וחיכינו כבר לבוקר כדי להכיר את הג'ונגל שמסביבנו.
6 בבוקר, הג'ונגל כבר מלא חיים, ומחוץ לדלת חדרנו שבקומה
השנייה יכולנו לשמוע את מגוון הציפורים, לראות את צמרות העצים
הקרובים ולנשום, לנשום את החמצן הנקי ישר מעליהם.
אחרי ארוחת בוקר וסיור בבקתה לאור יום, שוטטנו גם בגינות
שמסביב ונכנסנו לטבילה בנהר, שהיה מקור הברכה של הג'ונגל
שמסביבנו.
עד שסנדרו שאל אם אנחנו רוצים סיור מודרך בג'ונגלים.
דא... כמובן כאילו!!!
התחלנו בגינה, שבה סנדרו הסביר בדיוק איזה צמח טוב לבעיות לב
או לעקיצות יתושים, ואיזה לכוויות.
החלטנו שהמידע עשוי להיות שימושי אם נלך לאיבוד בג'ונגל ורצנו
לחדר להביא מצלמות, כלי כתיבה ופנקסים.
ואחרי שלוש שעות של צילומים, שרטוטים ורשימות על כל צמח ועץ
מי הוא ומה הוא יכול לרפא, ויתרנו על הכתיבה במחברת מתוך
ההנחה שלא באמת נצטרך לשרוד לבד בג'ונגלים ולאכול עלים,
ויכולנו פשוט ליהנות מעצם היותנו במקום המופלא הזה.
וכמובן שעד המקלחת בנהר לקראת הערב כבר הספקנו להכיר את
הג'ונגל טוב טוב ואפילו הכנו לנו, כמו תיירים טובים, כמה
שרשראות משזירה של עלים.
ביומיים שאחרי כן הצטרפנו לתיאו ולסנדרו בעבודות ההתנדבות,
שכללו בין השאר קטיפת פאפאיות, בננות, יוקות (סוג של תפוח
אדמה) ולבבות דקל, אסיפת גזעים למדורה, בניית גשרים, שתילת
עצים וכו'...
קרענו את התחת שם בג'ונגלים, היה שם אלמנט צבאי בכל העסק,
תיאו וסנדרו נתנו לנו הוראות והדרכה ואנחנו פעורים, לא יודעים
איפה לדרוך, לאיזה כיוון, מה זה מה והם תמיד מאחורינו,
מדרבנים אותנו וצוחקים על כל שלולית וביצה שאליה נפלנו.
"כומו אומברה" (כמו גבר), אל תתבכיינו! הם צועקים לנו בספרדית
ומתחילים לשיר שירי צבא אקוורדוריאני. "כומו קומנדו" (כמו
חייל בקומנדו - הצבא הישראלי ידוע גם שם). עכשיו לך תסביר
לאקוורדוריאני, שהולך עם כפכפים בג'ונגל, מה זה נעלי גורטקס
עמידות במים, ושאם הם נרטבות זה כמעט בלתי אפשרי לייבש
אותן... כשאנחנו עם 20 קילו של יוקות ובננות על הגב ונעליים
רטובות, רצנו לפניהם בין השבילים.
כל ערב התקלחנו בנהר עם סבון כביסה, כשכל הגוף כואב מהמאמץ,
אבל הלב - הלב שלם ומחייך.
היה שם משהו בג'ונגלים, בדרך החיים הפשוטה והמופלאה הזו,
שהעניק לנו סיפוק.
לארוחות ערב של היום השלישי והרביעי שלנו בבקתה, סבסטיאן לא
הגיע. סנדרו אמר שהוא נסע לבאניוס (אותה עיר מופלאה שממנה
יצאנו לדרך באקוודור), ושאם הוא יוכל, הוא יגיע היום. אם לא,
אז רק מחר. ככה במשך יומיים.
הוא יצא להכין פלייר חדש שיעודד תיירים שיגיעו לבקתה ומוסדות
שיתרמו מכספם למטרותיהם.
הסברנו לסנדרו לגבי האפשרות שניסע מחר בבוקר לפגוש את
האינדיאנים שהכרנו בפיאסטה בפאלורה ויש אפשרות שלא נישן בבקתה
הלילה.
הוא לעצמו רק גיחך, כנראה שהוא חשב לעצמו שהעבודה הקשה השפיעה
עלינו.
ואמר שכשנקום נבשל לעצמנו ארוחת בוקר, כי הם קמים מוקדם כדי
לצאת לעבוד ורק נוודא שהאש כבויה כמו שצריך.
עם האינדיאנים מהפיאסטה בעיירה פאלורה, קבענו לשעה 11
בצהריים.
בבוקר היום החמישי בהשכמה טבעית התעוררנו ב6- בבוקר, אין יותר
מדי דברים לעשות בבקתה אחרי רדת החשכה, אין מים זורמים או
חשמל, ונרות היו מצרך יקר, אז היינו הולכים לישון מוקדם וקמים
עוד יותר מוקדם. ובנוסף להשכמות של היומיים שלפני, היינו על
קוצים, מחרפנים אחד את השני כבר ב8- בבוקר.
החלטנו לצאת. בדרך, ליד אגם הדגים, פגשנו את תיאו שאמר לנו
שחבל שאנחנו הולכים דווקא היום, כי בערב יש פיאסטה בסנטה אנה,
ושאם אנחנו רוצים להגיע אנחנו מוזמנים.
אמרנו לו תודה בנימוס, אבל שיש לנו תוכניות, והוספתי במהירות
שאם יתבטל משהו אז נצטרף בשמחה.
לפלורה הגענו ב11- ופגשנו את האינדיאנים בתחנת האוטובוס.
הם עברו איתנו על המסלול שלהם ומהר מאוד הבנו שאנחנו לא בדיוק
באותו ראש.
הם ציירו לנו טיול של 4-5 ימים, אוטובוסים, רכבים 4X4,
שיירות... לא הבנו כלום.
כולה רצינו לבקר איזה שמאן, לשתות פטרייה, לעשן מקטרת שלום
ולשבת באוהל מיוזעים...
התכנון שלהם דרש ארגון מחדש.
החלטנו לוותר, והפכנו את היום ליום סידורים בפאלורה - מנסים
להוציא את המיטב.
חזרנו לסנטה אנה, השעה הייתה קרובה ל17:30-. בעיירה התקבצו
להם יחדיו תיאו, סנדרו וחברים, בצריף קטן במרכז הכפר, לחגוג
איזו פיאסטה מקומית.
מכיוון שהגענו קצת באיחור, כולם כבר הספיקו להשתכר מכל מיני
משקאות תוצרת בית ומכיוון שאנחנו היינו היחידים הפיקחים באזור
ולא ממש התחשק לנו להצטרף למסיבת אקוורדוריאנים שיכורים,
החלטנו לצעוד חזרה לבקתה, לבד. כמובן שלאחר שהות נימוסית
בהחלט בחברת תיאו וסנדרו (אקוורדוריאנים שיכורים נורא דומים
להודים בהתנהגותם - דביקים, מסריחים ונתלים לנו מהצוואר כאחים
בדם. לא שיש משהו רע בזה, פשוט לא היינו במצב רוח מסריח
ודביק...).
תיאו וסנדרו הבהירו לנו בין שיהוק לשיהוק, שהם נשארים בכפר
ויגיעו רק מחר בבוקר. מה שהיה די הגיוני, ביחס לרמת האלכוהול
בדם שלהם.
מה אני אגיד, ללכת בג'ונגל בחושך זה לא בדיוק תענוג גדול, היה
לנו פנס אחד לשלושתנו וגם אותו החלטנו שלא להדליק, עדיף
במקרים האלה לתת לעיניים להתרגל.
מהר מאוד הבנו שעשינו טעות מרה שלא לקחנו איתנו עוד פנסים
ונשבענו שמעתה והלאה, לא נצא לשום מקום בלי פנס ולא משנה
באיזו שעה, כי אי אפשר באמת לדעת לאן נגיע ומתי.
המלחמה בפראנויות של כל אחד מאיתנו הלכה והחריפה, והאמינו לי
שבחצי שעה בג'ונגל בחושך ייצאו מכם כל הפארנויות הכי לא
קשורות, גבר ואישה כאחד.
וככה צעדנו לנו את שלושת הקילומטרים עד הבקתה, לאט לאט כדי לא
ליפול.
כשהגענו לבקתה החלטנו לבשל. הדלקנו את המדורה בשיטות הדלקה
אינדיאניות מסורתיות שלמדנו, עם גפרור ונר. שמנו סיר מים ושמן
על האש וחיכינו שירתחו המים לפסטה.
בזמן שהמתנו, תיאו פתאום הופיע משום מקום, מתנודד מצד לצד. לא
היה ממש ברור איך הוא עשה את הדרך בחושך כשהוא שיכור כזה, אבל
זה כנראה בגלל שהוא מקומי...
דבר גרר דבר ותיאו מתיישב איתנו ומנסה לברר מה אנחנו עושים.
הוא מתנצל על ההתעלקות של חבריו, באנגלית לא מובנת של שיכרות,
ומציע לנו לראות את נקבת נחש הבטרופ אטרוקס הנדירה, שהם
מחזיקים בבקתה כחלק מניסיון להרבות את המין הספציפי הזה של
הנחשים.
אני מניח את הסכין מידי, מנגב דמעות של בצל מעיניי, ומכסה שלא
יבואו חרג'וקים לבצל החתוך של רוטב הפסטה.
ניתן מנוחה לעיניים הדומעות ונראה נחש, אני חושב לעצמי.
חגי וליעד מסרבים בנימוס, בעיקר בגלל שזה נראה להם קצת מסוכן.
אני, שלא שמעתי שתיאו מתכנן בעצם לחלוב את הנחש ברגעים אלה,
באתי כולי מחויך.
החיוך מפניי נמחק בבת אחת, כשהבנתי שתיאו שולח יד עם מקל כדי
לתפוס את הנחשה...
לא הוצאתי הגה מפי. אם יש חלק מועד לפורענות כשמתעסקים עם
נחש, זה בטוח החלק הזה!
מפה והלאה הכל קרה די מהר. אחרי רגע מהפנט שבו נקבת הנחש
הסתלסלה סביב ידו, ראינו איך אצבעותיו סוגרות על פיה, כשהאצבע
המורה מתחת לסנטרה (אם לנחש יש סנטר אז זה היה זה), ואגודלו
שומר על פיה סגור עם לחץ ממעל.
מיד צרחנו על תיאו שיחזיר את הנחשה לקופסה.
הוא פטר את דברינו בזלזול, משוכנע שגם עכשיו במצב הזה, הנחשה
לא יותר מאשר אתגר בשבילו.
הוא התעקש לחלוב אותה ואפילו ליווה את המעשה בהסברים עניינים.
שוב ושוב ניסינו לשכנע אותו להחזיר את הנחשה לקופסה, והיא,
אגב, לא נראתה כל כך שמחה להיות מעוכה בין אצבעותיו, והוא
בשלו, מסתובב איתה כאילו היא איזה מקל שהוא מצא ביער.
בעזרת מקל וזריזות אצבעות, הוא חשף את שיני הנחשה והצליח
לחלוב שתי טיפות מהארס שלה על המקל.
האמת היא שהמראה היה עוצר נשימה.
לראות בשידור חי פתיחה עצומה של מלתעות נחש, ומתוכו מזדקרים
שני ניבים ארוכים, דקים ולבנים יורקי ארס, ונקודות שחורות
טבועות בחלל הפה של הנחשה, השאיר אותי מהופנט לרגע ארוך.
המחשבה שכמה טיפות כאלה יכולות להרוג אותי הותירו בי הערכה
מחודשת ליצור הקטן שהסתלסל בהתרסה על ידו.
חגי התעשת ראשון. "אוקיי תיאו, עכשיו שהראית לנו איך חולבים
נחש... אתה מוכן להחזיר אותה למקום כדי שנוכל להכין לנו משהו
לאכול?! מחר תראה לנו שוב... אוקיי?!"
תיאו השתכנע. משב רוח קריר של הקלה חדר לנשמתי.
גם אם לא היה סיכוי של ממש שהנחשה תהווה סכנה, עדיין הוקל לי
לשמוע שתיאו יחזיר אותה לקופסה.
תיאו עמד חצי צעד לפני הקופסה ואנחנו מסביבו. לא היה צריך
הרבה כדי להחזיר את הנחשה למקומה. תיאו בידו השמאלית עוד אוחז
בראש הנחשה, כשידו הימנית משחררת את גופה המלופף סביב זרועו.
איכשהו תיאו איבד אחיזה.
את מה שקרה לתיאו באותה אלפית השנייה, ראו עיניי בהילוך סופר
איטי.
הנחשה החליקה מבין אצבעותיו, השתחררה, הרימה את ראשה, פערה את
פיה למלוא קוטרו ושיניה הפתוחות ננעלו בהתנצחות.
תיאו ניער מעליו את הנחשה ישר לתוך הקופסה.
חגי שעמד מעט מאחורי תיאו לא הבין מה קרה ושאל "תגידו, יכול
להיות ש... הכיש את תיאו נחש עכשיו???"
ואני עדיין בשוק, בוהה בשתי הנקודות האדומות שעל אצבעו של
תיאו, מבין שרגע ההכשה היה כזה מהיר, שלא קלטתי אותו אפילו.
מה לעזאזל עושים עכשיו?
החלפנו מבטים בין אחד לשני, לא מאמינים למה שעכשיו קרה.
כשמדובר בנחש הבטרופ אטרוקס, יש 80 אחוז סיכוי שימות האדם חסר
המזל שיוכש על ידו.
הגרוע מכול, בזה הרגע קרה.
כל מה שקרה באותם רגעים, קרה נקי מהשפעות הזמן והמקום.
אי אפשר היה למדוד את הזמן שעבר, כל אחד מאיתנו היה כל כך
בתוך הרגע, שזה לא שינה בכלל שהשעה הייתה 21:30 בלילה, בתוך
הג'ונגלים באקוודור.
דבר אחד היה לי ברור, חייבים לקרא לעזרה, חייבים!
לאף אחד מאיתנו לא היה מושג איך מטפלים בהכשת נחש. כמובן
שפיסת המידע הקריטית הזו עלתה לנו בזמן, כי רק אחרי שצעקתי
פעמיים אם מישהו מהם יודע לטפל בהכשת נחש, יכולנו לפנות
לחלוקת התפקידים.
כמובן שהתשובה הייתה שלילית.
משום מה נראה הגיוני לחגי ולליעד להשאיר אותי עם תיאו בזמן
שהם ירוצו לקרוא לעזרה, רק בגלל שהייתי חובש בצבא.
לא היה לי זמן אפילו לגחך אליהם. להיותי חובש בצבא יש משמעות
בערך כמו להיותי מלצר; אין משמעות, אין קשר, כמו שאין קשר בין
כוויות נגמ"ש להכשת נחש. אבל בתוך תוכי ידעתי שאין מישהו אחר.
ביקשתי מליעד וחגי שיביאו לי את תיק העזרה הראשונה שלי מהחדר
ובדרך שיביאו גם את שלהם, אני אצטרך את כל העזרה שאוכל לקבל,
ופנס ראש אחד.
ליעד וחגי טסו מהבקתה אחרי שהסכמנו שהם מחפשים את סנדרו בסנטה
אנה, תוך תפילה שהוא כבר לא שיכור.
בינתיים תיאו היה בשוק טוטאלי!!! בהכשת נחש עובר גם זרם חשמלי
ברמה נמוכה יחסית, זה נועד כדי לשתק את הקורבנות העתידיים של
הנחש, ולמנוע מהם להתקיף סמוך לזמן ההכשה. מן הסתם השפעתו של
הזרם החשמלי על בני אדם זניחה, אך במקרה שלנו קריטית. כמובן
שעובדה זו לא תרמה למצבו של תיאו, שבינתיים התיישב על אחד
מהכיסאות המאולתרים במטבח, מתבונן כלא מאמין על שתי נקודות
הדם שנוצרו על אצבעו, כשבין לבין הוא דוחף את אצבעו לפה ונראה
מופתע כל פעם מחדש שחזרו שתי הנקודות האדומות.
מה עושים?! מה עושים?!
מאיפה להתחיל, איך "להעיר" בן אדם ששתה לשכרות, הוכש על ידי
נחש וברור שהוא נמצא בסוג של הלם, נכנסתי לפאניקה...
ניסיתי לדלות מידע מהמקורות הכי מהימנים שלי במוח. אמנם הייתי
חובש בצבא, אך על הכשות נחש לא ידעתי כמעט דבר, על הג'ונגלים
שמסביבי רק התחלתי ללמוד, והמילים היחידות בספרדית שעלו על
שפתיי התגלו כחסרות משמעות.
למזלי הצלחתי להתאפס על עצמי תוך כמה שניות, עשיתי את הסוויץ'
בראש ופעלתי, יותר עם דחף מאשר עם ידע, לקחתי את ארגז העזרה
הראשונה של הבקתה, הרמתי אותו בשתי ידיים ובטריקה אדירה
הנחתתי אותה על השולחן לפני תיאו! צעקתי ספק לו, ספק עליו,
"תיאו! וואט דו איי דו?!"
TEO, WHAT DO I DO?!
הוא מתחיל להסביר לי שיש קופסה צהובה בפנים שצריך לפתוח, ואני
בדיוק נזכרתי שיש להם את הנוגדן הספציפי לנחש הזה, וחיפשתי
ביתר התלהבות, אבל לא מצאתי את הקופסה הצהובה, אמרתי לו שיש
רק קופסה דומה בצבע כחול, והוא אמר תוציא אותה...
בקופסא היה מזרק משונה כזה, ועוד כמה ראשי מזרק מפלסטיק
להחלפה, משהו כמו שיש למקדחות החדשות... בינתיים הוא מכין
חוסם עורקים מאולתר ליד שלו, ואני מנסה למצוא את הבקבוקון
המזדיין שמכיל את הנוגדן, ואני לא מוצא אותו בשום מקום...
הפכנו את התיבה ומצאנו כמה בקבוקונים עם אבקה לבנה בתוכם
שתיאור התוכן שלהם כתוב בספרדית. היו גם כמה מזרקים סטריליים
וחלקי מיקרוסקופ, אבל לנוגדן לא היה זכר.
בנקודה הזו תיאו התחיל להישבר ולבכות, את החוסם העורקים
המאולתר, שהתחיל במפרק כף היד, הוא דחף למעלה יותר ויותר
לכיוון הכתף, קורבנות הכשת הנחש הבטרופ אטרוקס, באופן ספציפי,
יכולים להרגיש את הארס מתפשט בגופם, וזאת מכיוון שהארס מתקדם
גם דרך מערכת העצבים, וגם דרך מערכת הדם, ובגלל עובדה זו
שיעור התמותה של בני אדם המוכשים על ידיו הוא כל כך גבוה.
בינתיים חיברתי את המזרק המיוחד לראש הכי קטן שמצאתי, הנחש
הכיש את תיאו בקצה קצה האצבע, סמוך לקצה הציפורן, וראש המזרק
היה עדיין גדול מדי בכדי לאטום את אזור ההכשה.
כדי שהמזרק יעבוד בצורה טובה צריך להיווצר ואקום שידמה את
פעולת המזרק לפעולת היניקה של מציצת הארס בעזרת הפה. לקח לי
זמן להבין איך עובד בדיוק המזרק, שכן ההיגיון שלי אמר לי
שהפעולה היא להתחיל כאשר המזרק נמצא במצב שבו צריך למשוך את
הפומית כלפי מעלה, ובזבזתי זמן יקר להבין שהמזרק הזה נוצר
במיוחד לטיפול בהכשות נחש ופעולתו בעצם הפוכה - על ידי לחיצה
על פומית המזרק נוצר הוואקום המיוחל, והאוויר המשתחרר משסתום
מיוחד שואב את הארס החוצה.
תיאו ואני היינו מתוסכלים שאנחנו לא מסוגלים לתקשר כמו שצריך,
הוא התחיל חצי לצרוח, חצי לבכות שהוא עומד למות, ושאני צריך
לכרות לו את האצבע...
CUT MY FINGER! I'M GOING TO DIE!!! PLEASE CUT MY FINGER!!!
כשחלחל אליי מה הוא מבקש ממני לעשות, מצאתי את עצמי מחפש את
האולר שלי בעיניי (אני דואג תמיד שיהיה מושחז), אבל לא הייתי
בטוח שאני מסוגל לכרות אצבע עם אולר לא ארוך יותר מאשר כף יד
וצר בהרבה...
פזלתי לעבר המצ'טה, שלמדתי להשתמש בה רק יום יומיים לפני שהכל
קרה, אך המצ'טה גדולה, מסורבלת וחדה הרבה פחות ואני עוד עלול
לכרות לו את כל כף היד בטעות.
ותיאו ממשיך PLEASE CUT MY FINGER, I'M GOING TO DIE!!!
איפה חגי? איפה ליעד? הכל קורה כל כך מהר, הדבר האחרון שאני
רוצה היה לכרות לו את האצבע.
אני לוקח נשימה עמוקה.
המחשבות הרציונליות החלו לחלחל לאט לאט.
אמרתי לו שאני אנסה שוב לעבוד עם המזרק, לפני שאני עושה משהו
כה קיצוני, כמובן שבאנגלית זה יותר נשמע כמו:
WAIT, I'LL TRY TO USE THE VAQUM AGAIN...
לא הייתי בטוח שהוא הבין, גם לא היה אכפת לי כל כך, חייבת
הייתה להיות דרך אחרת!!!
הוא התחנן והתפתל כדי שאעזור לו לחסום את הארס על ידי חוסם
עורקים, הייתי חייב להרגיע אותו. שלושה דברים שכן מלמדים אותך
בקורס חובשים במקרים של הכשת נחש זה להרגיע את הפצוע, לקרר את
איזור ההכשה ולא להשתמש בחוסם עורקים אלא כמוצא אחרון. פשוט
כי את האיבר החסום ייאלצו לכרות מחשש לדום לב (מהרעלים
שיצטברו).
קרח לא יכולתי להשיג... הנהר בשעות כאלה לא היה אופציה,
והחלטתי שלנסות להרגיע אותו זה הסיכוי הטוב ביותר שיש לי.
אז הורדתי שני צמידים עבים מגומי שחור שהיו לי על היד, חיברתי
אותם יחד, לקחתי מקל והתחלתי לסובב אותו כשהצמידים מפעילים
לחץ על היד קצת מעל המרפק, יצרתי חוסם עורקים מדומה בשנייה,
הייתי גאה, אך הוא ביקש שאני אמשיך לסובב את המקל כי החוסם לא
היה מהודק מספיק, עוד סיבוב אחד ועוד אחד והצמידים נקרעו...
נשכבתי על הרצפה, מנסה בשתי הידיים שלי ליצור לו חוסם עורקים,
טיפסתי למעלה יותר ויותר לכיוון הכתף עד שננעלתי בסגירה, אך
המאמץ היה קשה ולא יעיל, הוא התחיל לבכות, ראיתי את האכזבה
מכסה את פניו, אני נכשלתי, והוא ימות כתוצאה מחוסר היכולת
שלי, לא יכולתי לתת לזה לקרות, יהיה מה שיהיה, הוא לא ימות
הלילה, אולי הוא יאבד יד אבל הוא לא ימות. המחשבה האחרונה
ניקרה לי בראש ללא הרף, בזמן שסגרתי על ידו את חוסם העורקים
הרוסי המאולתר מהבנדנה שהייתה לו על הראש.
לא שמענו מליעד וחגי קרוב לעשרים דקות, הזמן של תיאו הולך
ואוזל...
הוא שוב ביקש ממני לכרות לו את האצבע ושוב בדמעות קורעות לב,
הלב שלי נצבט, הייתי צריך לכרות לו את האצבע כפי שהוא ביקש
אז, עכשיו סביר להניח שיכרתו לו את כל היד. אך בדיעבד, היה
משהו מוזר בזה שהוא ביקש עדיין שאכרות לו את האצבע.
אני זוכר שחשבתי שהוא זה שהתעסק כל חייו בנחשים, החוויה פיקחה
אותו ונשמע כאילו הוא באמת מבין מה הוא מבקש.
החלטתי לא לפקפק יותר בהחלטתו.
הרמתי את האולר, פשטתי את האצבע שלו, וסגרתי את האצבעות
האחרות לתוך כף היד, האצבע כבר הייתה נפוחה, בצבע סגול ושחור,
הנחתי את האולר בזווית מהרצפה כשחוד האולר נוגע ברצפה ובפעולת
חטף אחת תכננתי לכרות את האצבע, כחיקוי למעין מתקן של חיתוך
ניירות.
התכוונתי לחתוך את האצבע מן המפרק בבסיס, ידעתי שאת העצם אין
סיכוי שאצליח לחדור עם אולר.
אז החלטתי לשכב על ידו, חושב שאם אצליח להנחית מכה בעזרת העקב
על האולר יגדלו הסיכויים שאוכל לחתוך את האצבע. מבלי להשאיר
יותר מדי נזק.
לקחתי נשימה עמוקה וכמו בסרטים נשכבתי על ידו כשפניו אל מול
פניי, אצבעו פרוסה על רצפת העץ של הבקתה כשחוד האולר נוגע בעץ
והלהב מגרד את גב האצבע.
את רגל ימין הנפתי פעם, פעמיים באוויר, כדי ממש להפנים את
התנועה ובשנייה שעצמתי את עיניי ועמדתי להנחית את העקב על
האולר דרך אצבעו החשופה, שמעתי צעדים מרעידים את רצפת העץ של
הבקתה.
זה באמת היה קטע אמוציונלי, בדיוק כמו בסרטים. אם הם היו באים
שנייה או שתיים יותר מאוחר הייתי כורת לתיאו את האצבע, אני
עדיין לא הכי משוכנע שהייתי יכול לעשות את זה.
חגי וליעד חזרו עם סבסטיאן, הוא בא ולקח פיקוד ואני יכולתי
לנשום לרווחה, בא מישהו שיודע מה הוא עושה, ויותר מזה בגלל
שהאחריות על חייו של תיאו לא רק עליי.
הוא הגיע מתנשף לאחר שרץ את כל הדרך, מדרך העפר עד לבקתה.
הרמתי את עצמי מרצפת העץ כדי לראות שהדבר הראשון שעשה סבסטיאן
היה להאכיל את תיאו בכמה עלים.
הבן אדם בן 50 +, רץ עכשיו שלושה קילומטרים ועדיין הצליח לדבר
רגוע. אחרי שהוא בחן את המצב ממקום עומדו, הוא ביקש ממני לגשת
לחולצה התלויה על גב הכיסא, להוציא את המשקפיים מהכיס ולהביא
לו אותן. קולו היה בטוח ושקול.
הוא נתן לתיאו לאכול עוד כמה עלים שקטף בדרך, ובאותה נימה
רגועה ושקולה, הוא ביקש מליעד שיישב ליד תיאו להרגיע אותו.
בינתיים הוא שאב מבקבוקון האבקה הלבנה חומר, שאמור להאט את
התפשטות הארס בדם, הוא ניפח לו את היד לפי שתיים מגודלה,
ותיאו צרח מכאבים.
סבסטיאן, אדיש בקולו ובמעשיו לכל דחיפות כלשהי, ביקש מחגי
שיביא לו את להב הניתוחים (סקלפל) שמאיזו שהיא סיבה הוא נסחב
איתה כל הטיול...
ואת שני חורי ההכשה הוא הרחיב בעזרת אותו הלהב.
ליעד קיבל הסבר קצר מסבסטיאן על איך לעבוד עם המזרק ותיאו,
שנרגע בינתיים, רק מדי פעם סינן איזה מאכלים הוא יכין מהנחש
הזה כשהוא יבריא. סיבה טובה להציל אותו, לא?
בינתיים סבסטיאן שואל אותי איפה הנוגדן? אני אומר לו שאני לא
יודע, לא הצלחתי למצוא.
הפכנו את ארגז העזרה הראשונה, אין זכר לנוגדן, עכשיו ניכרו
אותות הפחד בעיניו.
"זה לא יכול להיות", הוא אמר בספרדית, יותר לעצמו מאשר לנו,
"הוא חייב להיות כאן."
סבסטיאן שלח אותי ואת חגי למצוא איזה עץ שצומח להם בגן ולקלף
לו את הקליפה. רצנו לגן עם כמה מצ'טות, וניסינו לחתוך רק את
הקליפה של העץ, השכבה שרצינו הייתה מאוד דקה, בין הקליפה הקשה
של העץ, לגזע עצמו, צבעה היה לבן חיוור, ובחושך גם בעזרת
הפנסים היה קשה להבין אם השגנו את מה שרצינו או לא...
על המדורה רתחו המים עם קצת שמן ומלח לפסטה, זכר לתחילת ארוחת
הערב עוד מלפני שכל הבלאגן התחיל.
חגי כרת עם המצ'טה את קליפת הגזע ואני גירדתי את הקליפה הדקה
עם סכין, במשיכות ארוכות, מהר. את החלקים שהיינו צריכים השרתי
במים חמים (עם המלח והשמן, לא היה זמן להרתיח מים אחרים)
והכנו כוסות מהמשקה והשקנו את תיאו. זהו. הטיפול המיידי
הסתיים.
עד כמה זה אפקטיבי אף אחד לא היה בטוח, מה שבטוח הוא שאנחנו
צריכים להגיע לבית החולים, ומהר.
הרכבנו אלונקה מאולתרת מערסל שהורדנו מהקומה העליונה וניסרנו
עץ ששימש לבנייה לשניים, הוא היה אז קצר יחסית אבל הסתדרנו,
העלינו את תיאו על האלונקה והוא ביקש ממני סיגריה, הסיגריה
מרגיעה אז החלטתי למה לא, הוא כמעט לא יכל להזיז את היד והיה
בכאבים אבל רגוע וידו השמאלית תפקדה...
התחלנו את המסע לכיוון המשאית המקרטעת שלהם, שעומדת בקצה
השביל ממש בכניסה לג'ונגל ומיועדת ביום יום להעברת בננות,
יוקות ושאר ירקות לפויו.
פויו הייתה יעדנו, העיירה הקטנה, במרחק שעה וחצי נסיעה, הייתה
המקום הקרוב ביותר שבו היה בית חולים של ממש.
השעה הייתה קרוב לעשר בלילה, חושך מצרים, אין אפילו אור של
כוכבים מרוב העצים שסוככו מעלינו.
השעות האלו של הלילה הן השעות שבהם נחשים אוהבים לצאת
ממסתוריהם בג'ונגל, לחפש טרף, והמחשבה הזאת חלפה לכולנו בראש.
אך זו לא הייתה שאלה בכלל, ללא הנוגדן תיאו ימות.
היינו חייבים לפנות את תיאו במהירות האפשרית. שלושתנו סחבנו
את האלונקה, אני וליעד תופסים את אזור הראש, חגי מרים מאזור
הרגליים וסבסטיאן רץ לפנינו, בודק את השביל.
סבסטיאן היה נמוך מאיתנו ביותר מראש ולא היה יכול לעזור לנו
לסחוב את תיאו המסכן.
בין הבקתה לכביש שמוביל לכפר היו בסך הכל שמונה גשרים, שכולם
היו נורא צרים. לא יכולנו לעבור כשלישייה והיינו צריכים
להחליף ולסחוב אותו שניים שניים, האדמה הייתה בוצית מגשמי
המונסון שמדי פעם פקדו את הג'ונגל, ולא פעם החלקנו, תוך כדי
צרחות של תיאו מעלינו, הפעם זה היה ליעד שצעק לו COMO OMBRE
,NO COMO MUHER! (אל תהיה כמו בחורה, תהיה גבר!).
יש להם קטע חזק של מאצ'ואיזם... עדיין, לא מתווכחים עם מה
שעובד.
COMO KOMANDO TEO! כמו חייל בקומנדו תיאו!
באיזשהו שלב כבר לא שמעתי אותם, רק התמקדתי בללכת ישר ולא
להחליק, רק מדי פעם, שמתי לב שסבסטיאן קוטף עוד עלים שתיאו
ילעס.
מסע האלונקות נגמר כשהגענו למשאית. אנחת רווחה ענקית יצא
מפינו, אחרי המסע שנדמה שארך ימים ספורים ולא דקות. נכנסנו
פנימה אני וליעד מאחור, ותיאו וחגי וסבסטיאן ישבו מקדימה.
מחכה לנו נסיעה של שעה וחצי בדרך עפר מלאת מהמורות עד שנגיע
לפויו ולבית חולים. על כל מהמורה שבדרך תיאו צרח, היד שלו
חטפה אינספור מכות, ליעד ניסה לתקשר איתו ולדרבן אותו לשמור
על רמה מסוימת של הבנה לגבי מה מתרחש כאן, כשהוא צועק לו "כמו
קומנדו", "כמו גבר בקומנדו", ורק אז ירד לי האסימון, שאותן
המילים שתיאו וסנדרו השתמשו כדי לדרבן אותנו, כשקרענו את התחת
בעבודה בג'ונגל, משמשות עכשיו כדי להרגיע את תיאו.
תיאו קטע אותי מרצף המחשבה כשביקש עוד סיגריה, אז הדלקתי לו,
הוא לקח את הסיגריה והכניס אותה לפה שלו הפוך.
חשבתי לעצמי שאולי הוא הוזה, אז העפתי לו את הסיגריה, הרמתי
אותה ונתתי לו שוב ואומר לו חצי צוחק "זה הפוך, תיאו, אתה לא
זוכר איך מעשנים סיגריה?!"
תיאו שלח רק אנקה חלושה כשהמשאית קפצה מעוד בור שבדרך.
המשאית שימשה בעיקר להובלה של פירות ושאר תוצרת חקלאית מאיזור
הג'ונגל לעיר פויו. את הדרך הזו עשו תיאו וסבסטיאן מאות
פעמים, הם הוסיפו כיסאות מרופדים שהם לקחו ממכונית ישנה (את
כל המושב האחורי) כדי שהנסיעה תהיה מעט נוחה יותר.
אני וליעד סובבנו את שני הכיסאות והשכבנו את תיאו על המיטה
המאולתרת.
והוא שוב ביקש סיגריה ושוב הכניס אותה עם החלק הבוער לתוך
הפה. שוב העפנו לו אותה והפעם, אני הדלקתי חדשה ונתתי לו שכטה
מבין האצבעות שלי, הוא עשה קולות של מבין וברגע שהוא קיבל
אותה לידיים שלו, שוב הכניס אותה לפה שלו הפוך, לקח שכטה
גדולה, ושוב העפנו לו את הסיגריה, והיא עפה על הערסל והתחילה
לשרוף אותו. כיבינו את הסיגריה.
כשהרמתי את ראשי לעבר תיאו הוא פיזר את עשן הסיגריה שהזכיר לי
את עשן הנרגילה בסמיכותו, על ידו, תוך כדי מה שנראה לי כזמזום
אינדיאני עתיק. פתאום קלטתי שהוא נמצא במעין טראנס שכזה, הוא
מבצע איזה טקס אינדיאני עתיק ואני עד לכך ממקור ראשון. הייתי
מוקסם, והיה לי בעבר ניסיון בטיפולי אנרגיה אבל לא ראיתי אף
פעם משהו אינטנסיבי כזה, את המצית איבדנו מתישהו בין
ההשתוללות שלו לשרפה שהחלה במשאית.
ולא היה איך להדליק לו סיגריה נוספת.
לאחר כמה זמן תיאו נכנס לטראנס אחר שבו הוא לא זז.
פחדתי שהוא יתחיל לאבד הכרה, אחת הקפיצות של המשאית וגניחת
הכאב האצורה שנפלטה מפיו גרמה לי להבין שגם אם הוא רוצה לאבד
את ההכרה הכאב לא ייתן לו.
התפללתי שנגיע כבר, הרגשתי שם פשוט איך תיאו נגמר.
עצרנו, אני קופץ מעל הדלתות האחוריות של המשאית לראות מה קרה,
חגי צועק לי שאורות המשאית התקלקלו ושכבר חמש דקות הם נוסעים
עם הפנס של חגי אבל זה לא עוזר במיוחד.
מה עוד יכול היה לקרות כבר?!
לפתע חזרו האורות והמשכנו לנסוע, סבסטיאן, שמאוחר יותר התוודה
בפנינו שאין לו חצי מושג על מכוניות, החליף פיוז במקרה כשחשב
שאולי זו הסיבה... היה לתיאו מזל.
לא באמת ברור מה עשה הפיוז החדש במשאית באותו לילה, אבל לפחות
יכולנו לחדש את הנסיעה בצורה נורמאלית.
דרך העפר לא הניחה לנו לנסוע ביותר מ30- או 40 קמ"ש לכל היותר
וכל בור בדרך הקפיץ את כולנו ותיאו שנחת כל פעם על היד היה
שוב ושוב בכאבים נוראים.
עד שהחלטנו, אני וליעד, פשוט לשבת עליו ולנסות להדביק אותו
לרצפת המשאית כדי שהטלטלה לא תהיה כזו נוראה.
אבל לתיאו שעה וחצי של נסיעה בכאבים לא הותירו את חותמם, הוא
עדיין התלוצץ על איזה מעדנים הוא יכין מהנחשה.
עד שנפח את נשמתו ומת.
חס וחלילה! חס ושלום!
הגענו לבית חולים, שם תיאו קיבל טיפול בנוגדן לארס הנחש והוא
חי שמח וטוב לבב עד עצם היום הזה.
קרו עוד כמה דברים בדרך, אבל הם זניחים.
לפני שעזבנו הצטלמנו ביחד והוא עם אצבע חבושה, סינן כל הזמן
איזה מעדנים הוא הולך להכין מהנחש.

נ.ב.
בדיעבד התברר שכשתיאו ביקש שאחתוך לו את האצבע, הוא התכוון
בעצם שאני אחתוך את הנקודות של הכשת הנחש כדי שהעבודה עם
המזרק תהיה יותר יעילה.
נו טוב... גם קצת מזל צריך.
אני חייב גם לציין שכמעט כל מילה ומילה קרתה במציאות, לא
הוספתי דבר לצורך ה"דרמה שבסיפור", והדברים היחידים שכן
הוספתי הם אך ורק מקרי קישור.