עכשיו שגדלתי אני מפחד, מפחד מודע ומפחד שלא מודע.
מפחד מכל יד המושטת לעברי
שאולי תהפוך היא להיות היד המכה.
שכל מגע אוהב המופגן לעברי,
אולי יהפוך למגע כואב.
אני יודע שאני טועה,
אבל צלקות ישנות מיד כואבות שאני מרגיש את המגע,
אותו מגע המזכיר את הזיכרון שלא זכרתי.

עכשיו הפחד לכעוס, הפחד לאבד את השליטה
להפוך למי שממנו פחדתי כל השנים.
הפחד להיות מי שאני לא.
הפחד להיות זה המכה,
הפחד להיות זה המותיר את הכאב אחריו.

עכשיו כל הכאב מחזיר אותי לאחור,
בכל פעם שאני נפגע אני שב להיות הילד הקטן
זה שחווה את המכות, זה שחווה את הכאב
זה שהצלקות לעולם לא יגלידו.
בכל פעם שאני פוגע אני שב להיות מי שמכה
זה שנותן את המכות, זה שמעניק את הכאב
את מה שאיני יכול לשכוח
ועליו איני יכול לסלוח.