היום החלטתי שאני רוצה לצאת לדוג. כן, לדוג. זו הייתה משימתי
להיום.
בעבר לא יצא לי ללכת לדוג הרבה, אולי פעם או פעמיים עם אבא
שהייתי קטנה. אבל היום, היום אני אלך לבד. אולי רק עם חברה,
שיהיה יותר קל.
קבעתי עם איילה שנצא בעשר מהבית. שתינו התרגשנו, לא היה לנו
מושג איך לדוג. אבל כל זה לא משנה, היה לנו את כל הציוד
הנדרש.
אחרי שעה נסיעה הגענו למזח. התפעלתי מהנוף היפה, מריח הים
ומהרוח הקרירה הנעימה שנשבה. מצאנו לנו נקודת פריסה שנראתה
מתאימה ונוחה. מסביב היו דייגים נוספים, ונראה היה כי כבר
הצליחו לתפוס כמה דגים. עיניי נחו על אחד מהם, ראיתי איך הוא
משחיל את הפתיון, לוקח תנופה קלה אחורה עם החכה, זורק אותה
למים, מתיישב, ומחכה שמשהו יעלה בחכה. כל כך פשוט.
הסתכלתי על הציוד שהבאנו, בהחלט נראה פשוט, אבל מי יודע מה
יעלה בחכה שלי...
טוב, מספיק, לחשוב על זה לא יעזור לי ממש. לקחתי את החכה,
והשחלתי פתיון על הוו. עתה כל שנדרש היה להשליך את החכה למים,
ולקוות שמשהו יעלה בפתיון. אפילו דגיגון קטן, למרות שייחלתי
לדג גדול.
רגע לפני שהשלכתי את החכה היססתי. מה יקרה אם אני לא אצליח
לתפוס כלום? אפילו לא דג אחד קטן? זה יהיה מאוד חבל. אבל אני
יודעת שאני יכולה לתפוס, זה לא קשה. הסתכלתי מסביב; כולם
עושים את זה. חלקם מצליחים יותר וחלקם פחות. אבל הם לא
מתייאשים.
פלאק!
החכה נזרקה למים.
עיניי תרו מסביב, מחפשות אחר חברתי. לאן היא נעלמה...?
חזרתי להתסכל על החכה שעמדה במים דוממים. מה צריך לעשות
עכשיו? התיישבתי על המזח, חלצתי את נעליי, והחלתי טובלת את
אצבעותיי במים, מניעה אותן שמאלה וימינה, כאילו מלטפת אותם.
זו הייתה הרגשה משונה, נעימה.
חשבתי מה עליי לעשות הלאה. אולי כדאי לי להניח את החכה קצת
במים, ולתת לעניינים להתפתח בעצמם? אני לא יודעת.
אוח, לאן איילה הלכה? אני רוצה לשאול לדעתה.
פשוט לחכות לתוצאה? זה נראה ממש סתמי, לשבת פה ולא לעשות
כלום. נזכרתי במשפט שסבתא תמיד הייתה אומרת לי 'אל תחשבי ואל
תצפי לזה, וזה לא יאחר לבוא'. משעשע, המשפט הזה תמיד עצבן
אותי. אני יודעת שבשביל להשיג תוצאות צריך לעבוד. כנראה שהטבע
לא עובד ככה. בטבע כל התפתחות לוקחת זמן, לטבע יש חוקים משלו.
הרגשתי את הבריזה הנעימה על פניי, מבדרת את שערי. איך אני
אוהבת את הריח של הים. פתאום תקווה התמלאה בקרבי. כן, זה יכול
לקרות גם לי, גם אני עוד אתפוס דג.