ספינה ענקית.
300 חדרים.
350 שירותים.
320 מקלחות.
7 מטבחים.
וקפטן אחד.
קפטן שמשיט את הספינה.
קפטן זקן שנראה שימיו ספורים.

"אני משיט אותה למקום רחוק. את עוד תראי", הוא אמר לי.
אני שילמתי על הנסיעה הזאת. אני רוצה לדעת לאן אני שטה.
"את דואגת? יש פה מעל 2000 איש. למה את דואגת? אני לא יכול
לחטוף אתכם." ממש כאילו קרא את המחשבות שלי.
אבל אני לא דואגת. "זה מקום קר או חם? כי יש לי רק בגדים לקיץ.
אני לא רוצה לקפוא מקור."
"זה מקום מושלם. מקום שרק אני מכיר אותו ואתם הראשונים שנוסעים
לשם. אני חושב שהגיע הזמן להוריש את ירושתי, אליכם. האנשים
היקרים לי מכל."
יקרים לו מכל? מה הוא מקשקש? "אבל אתה לא מכיר אותי בכלל."
"אני איש של אינטואיציות", אמר ופטר אותי עם היד.
"זה עוד הרבה זמן?" שאלתי חסרת סבלנות. "מספיק זמן".
אוף. מזה התשובות האלה. אני על קוצים. אני רוצה לדעת תכף ומיד
לאן אני נוסעת.
"זה מקום אקזוטי? אני אוהבת מקומות אקזוטיים." אני מנסה לפתח
שיחה ללא הצלחה. הוא שתק.

אחרי כמעט 20 שעות, בעודי יושבת על יד הקפטן הזקן שטרם התפגר,
הגענו.

"הגענו".
"לכאן לקחת אותנו? אין פה אפילו עץ אחד או פרח אחד או שמיים
תכולים ושמש מחייכת, או אולי אפילו חול לבן." קיטרתי.
"אני לא אמרתי שכך המקום יראה." הוא נשאר רגוע.
"אתה לא אמרת את זה במילים האלו, אבל אמרת שזה מקום מושלם."
"מושלם למה?" המשיך עם התשובות החכמולוגיות שלו.
"מושלם! הכל מושלם! שהכל יפה ואתה רואה הכל בורוד, שהכל רגוע
ואתה לא מתעצבן - כמו שאני עכשיו בערך בגללך. בגלל שלקחת אותנו
לפה ואין לנו מה לעשות פה!" בעטתי באדמה הקשה.
הסתכלתי מסביבי. מה הוא עשה לנו? הכל פה מלא באדמה קשה ויבשה.
המשכתי להתבונן מסביבי עד שקלטתי דיי מרחוק עץ מסכן ושבור.
כנראה ממכת ברק, חשבתי.
"למה את מתעצבנת? עוד לא עשית סיור במקום בכלל. תראי איזה שטח
ענקי." הטריד אותי בזמן שבחנתי את המקום. "את רואה שם, רחוק
רחוק, עץ?"
"בדיוק הסתכלתי עליו. איך הוא שורד פה בכלל? הוא נראה מרוסק".
סוף כל סוף משהו מסקרן קורה ב24 שעות האחרונות.
"תיגשי אליו. תגלי כמה דברים עליו ממבט מקורב." הוא דחף אותי
עם היד לכיוון העץ. התחלתי ללכת.

לקח לי חמש דקות מהזמן.
התקרבתי והסתכלתי. מה הוא רוצה? הוא נראה אותו דבר גם מקרוב.
מרוסק, שבור ומסכן.
ציוצים. אני שומעת ציוצים.
הסתובבתי סביב העץ וראיתי גומחה קטנה. שבתוכה ציפור עם שלושה
גוזלים מאכילה אותם.  בהמשך ראיתי ממש מאחורי העץ, כאילו תקוע
בתוך האדמה היבשה, סחלב יפהפה שבגלל מראהו, נראה כי הוא בן
הקפטן הזקן, רק בגיל הפרחים.
כמו שיש לכלבים גיל.

מרחוק ראיתי את הקפטן מתחיל להוריד את שאר הנוסעים ואני פה
תקועה, כמו הסחלב, סביב העץ ומחפשת עוד ועוד דברים חדשים.
אבל מצאתי כבר דברים חדשים. מצאתי את הציפור שמאכילה את
הגוזלים שלא מפסיקים לצייץ. מצאתי את הסחלב המדהים ביופיו שגם
אחרי כמה חודשים טובים בתאילנד לא ראיתי אחד כזה.

הסתכלתי לשמיים והם התחילו להתבהר ולפתע העננים זזו במהירות
והצלחתי לראות את אמא ואבא.
מסתכלים ומחייכים אליי. דואגים לי ושומרים עליי.

אגרתי רוק בתוך הפה שלי ומילאתי עד שלא היה לי יותר מקום בפה
וירקתי על השורש של הסחלב. כי רציתי שיהיה לו מה לשתות.
והוצאתי את האולר שתמיד הסתובבתי איתו מאז שאבא הלך וחפרתי בור
באדמה וראיתי מלא תולעים אז הרמתי את כולם בידיים ונתתי אותם
לציפורים.

ואז, לא ברור לי למה בכלל, הצלחתי, במובן כלשהוא, להבין למה
הקפטן הזקן עם חצי הרגל בקבר, אמר שזה המקום המושלם.

שמור   בטל