אני תוהה אם לעזור לך
אני תוהה אם לדבר איתך באמת
אם לשים את כל הקלפים על השולחן,
אני באמת לא יודעת מאיפה הפחד הזה
שלך
ממני.
את הדאגה שיש לך בעיניים
אני לא יכולה להדחיק
את הקריאה שלך להתייחסות
את הכאילו אדישות שלך
את היחס הזה לכולם,
אני עוד איכשהו יכולה לסבול...
אבל לא את העיניים המפוחדות, המודאגות...

אני תוהה אם לשאול אותך
אני תוהה אם להמשיך בשלי
אם להמשיך להתחרות איתך על כל דבר
אני באמת לא יודעת מאיפה הפחד הזה
שלך
ממני.
את הסרקזם הזה שלך אליי
אני לא יכולה להדחיק
את הצחוק הזה הלא מובן
את הסיבוב גב הזה לדברים קשים
את היחס הזה לכולם,
אני עוד איכשהו יכולה לסבול...
אבל לא את העיניים המפוחדות, המודאגות...

אני כותבת את כל זה, לא כי אני לא אוהבת, להפך- בגלל שאני
אוהבת. וזה כל כך קשה לחיות בתחרות הזאת איתך...

אם רק הייתי יכולה לבקש ממך להפסיק...

אני באמת לא מבינה את הפחד הזה

שלך

                             ממני...

מי אני כבר?