אמרו זקן ובא בימים
אך אני כל ימי שמעתי את הסיפורים
וצפיתי לאדום שעיר, צפיתי לאיש רב כוח
צפיתי למאהב, צפיתי שימלוך בי.

וכל גופו היה קמטים,
כמו ענבים שהרקיבו על הגפן
צריך הרבה דמיון
בכדי לראות שהיה פוטנציאל ליין.
מהאדום נותר רק אפור.
ומשיריו נותרו רק מילים שיוצאת לאט ובכבדות.
ואיברו, האיבר הראשון שראיתי
נותר מצומק וכבוי.
הזכר לימי גדולתו נטמן בבלבולו:
יש ימים שבהם היה קורא לי אבישג
אך לפעמים קורא לי בת-שבע או מיכל
ופעם גם קרא לי אלוהים ולפתע זימר:
"הללו-אל בקדשו , הללוהו ברקיע עזו:
הללוהו בגבורתיו, הללוהו כרב גדלו..."