תמיד שסבתי באה לבקר אני חש פאניקה קלה.
אני יודע שמתישהו אאלץ לעשות את אותו הדבר שאני הכי שונא
לעשות.
איך שהיא תיכנס בדלת כבר אריח את הצחנה מהולת הבושם העולה
ממנה.
זוהי צחנת המתים שכה מאפיינת את האנשים בגילה.
היא תעבור אחד אחד ותקבל את נשיקת ה"שלום" שלה.
אני אתלבט קשות באם להצטרף לאקט המבחיל הזה או האם לעמוד מרחק
שני צעדים ולרמוז בעדינות שאני לא מעוניין באינטימיות כזאת,
תוך כדי חיוך מנומס.
בעודה מתקרבת לכיווני אבחן את המרקם העיסתי של עור פניה ואת
הניסיון המגוחך שהאיפור המוגזם מנסה לעשות.
הניסיון להסתיר את העובדה שהקבר זועק אליה בקול - תוך ששדיה,
גבה ושאר העטיפה שמקיפה אותה מתחילים להיכנע לו בצייתנות.

היא נכנסת.
אני מנשק אותה על לחייה, עוזר לה להגיע לכורסא בסלון ומושיב
אותה בעדינות.
נמצאים שם אשתי, בני בן השבע ואורי שיושב לידי.
אורי היה חבר שלי מכיתה ד' ואהבתי אותו כמו אח.
האישיות שלו הייתה בלתי נסבלת מאז ומעולם, אך הוא היה בסביבתי
כל כך הרבה שנים שכבר לא היה לי ברירה אלא לאהוב אותו, במיוחד
עכשיו.
עד גיל 25 אורי היה אדם ממוצע לגמרי, מה שהעצים את הטרגדיה שלו
בצורה ניכרת.
אדם לא חכם מידי ולא טיפש מידי.
הוא היה בעל מידה לא מבוטלת של אטימות אך מידי פעם גילה הבלחות
של רגישות.
היה לו מבנה גוף ממוצע עם כרס קטנה אך לא בולטת מידי.
כשהיינו משחקים כדורסל הוא היה קולע מידי פעם ומפספס מידי
פעם.
באופן כללי אם היה ניתן למדוד את כל התכונות הקיימות באדם בין
אם הן פיזיות, אינטלקטואליות או נפשיות, אורי היה מקבל את
הציון הממוצע המדויק עבור כל התכונות כולם.
אם לפחות היה אתלט מוכשר עד לאותה צרה שנפלה עליו זה היה הופך
את כל הסיפור לפואטי יותר.
אבל לא היה שום דבר פיוטי במה שהגורל המציא לאורי שכן האחרון
כנראה התעצבן עליו ורצה לנער אותו  בשביל לבדוק לאיזה כיוון
ייטה.

אורי היה ילד בועה, פשוטו כמשמעו.
ילד בועה כמו בסרטים, כמו בקומדיות.
חמש שנים עברו מאז שרופא חסר הבעה סיפר לו שלקה בכשל חיסוני
חמור.
חמש שנים מאז שאורי חש בפעם האחרונה מגע אדם, שלא מאחורי גומי
מבודד.
הרופאים עוד הביעו אופטימיות ואמרו לו שכיום, עם חליפות המגן
המיוחדות והאישיות, ניתן לחיות חיים מלאים ואפילו לצאת מהבית
מידי פעם.
אך אורי ידע את האמת.
את האמת העגומה לגבי הצינוק החדש שנכלא בו, כנראה עד יומו
האחרון, שלפי ההערכה הרפואית יהיה עוד פחות מעשר שנים.

וכך אנו יושבים בסלון, סבתי מימיני ואורי משמאלי.
היא במבטה הקפוא, בספירתה השקטה לאחור, ללא מילים וללא
נוכחות.
הוא במלמולי השטנה שלו בהערותיו הציניות והשחורות.
היא בכלאה והוא בכלאו.
ואני באמצע כל זה, מוקף באנשים שאני קשור אליהם אך סולד מהם.
מונע אך ורק על ידי רגשות אשמה והרגל.
כמו שנקשרתי לספה שהייתה בדירתי 15 שנה והרגשתי שאני בוגד בה
כשהחלפתי אותה בחדשה.
כמו שנקשרתי לנוף הניבט מחלון ביתי, למרות שהראה רק כמה
בניינים אפורים, סמוכים לשלי.
כמו שאני ניקשר לכל דבר שאותו אני חווה מספר מסוים של פעמים,
כך נקשרתי אליהם.

אשתי שואלת לשלומם. מתעניינת, מדברת, מדובבת.
מכונת טאקט משומנת היטב.
בני רק בוהה בשניהם ומנסה להבין את פשר הדבר.

"סבתלה", פונה אורי בארשת מרושעת לסבתי.
"אולי תספרי לנו מה חדש בבית האבות.
הנאות הכורסאות, הארוחות, האחיות בעינייך?"

"די אורי..." אומרת אשתי בקול מפייס.
אך אורי שבדומה לבחורה יפה, רגיל כבר שסולחים לו על הכל
ממשיך:

"הנאים השכנים בעינייך?
פגשת סבתות חדשות?"

סבתי מחרחרת משהו לא ברור.
פניו של בני מביעות תדהמה, כאילו שואל הוא את עצמו האם אלו
באמת החיים.

נזכרתי שלפני שנים, כשהיינו בני 14 ואורי היה סתם עוד פרצוף
בבית הספר, ישבתי ליד אורי על ספסל מחוץ למגרש הכדורסל ויחד עם
כל השכבה צפינו במשחק של הבוגרים.
איכשהו, אני אפילו לא זוכר למה, אני ואורי גלשנו למריבה.
בסצנה הכי פחות מעורפלת בראשי של אותו המקרה, אורי מדביק אותי
ביד אחת על הגב לשורת הספסלים מאחורינו.
בידו השניה, אורי מתחיל להוריד  את מכנסיי מול כולם כאשר אני,
משותק מבושה ופחד, לא מגיב.
מסיבה לא ידועה הוא נסוג ברגע האחרון ועזב אותי לנפשי.

אשתי שוב מנסה לשנות נושא ופונה אלי:

"מותק, אולי תספר לכולם על המקרה שהיה לך אתמול".
"אה כן... אז אתמול בערב, נסעתי הביתה מהעבודה ופתאום איזה
משוגע אחד חותך אותי בכביש בפניה שמאלה, שם בצומת בכניסה לעיר.
ממש משאלת מוות יש לבנאדם כזה. קפצו לי הפיוזים לגמרי וצפרתי
אחריו כמו משוגע. אחר כך גם סנוורתי אותו בכוונה עם האורות
הגבוהים - שיראה מה זה. אבל אחרי מאה מטר היה רמזור  ויצא
שעצרתי לידו - חלון מול חלון . כבר באותו הרגע הצטערתי
שהתנהגתי אליו כמו אידיוט - אני לא כזה.
אבל הוא, לא הספיק לו שכמעט הרג אותי בכביש, ראיתי שיש לו רצח
בעניים וגם בפה כי הוא לא הפסיק לקלל אותי. ואני שם לב שאשתו
לידו והתינוקת שלו מאחור והוא ממשיך לקלל ולאיים ולחמם את עצמו
עוד יותר. פתאום אני רואה אותו מרים איזה מוט ברזל שכנראה היה
לו מתחת למושב, ומנפנף בו כאילו הוא עומד עוד שנייה לצאת מהרכב
ולחסל אותי."

אני שותה מהמים על השולחן  בשביל להירגע קצת.
"נו, נו... מה קרה?" שואל אורי, שתמיד שש  לסיפור קרב.
"כלום, הרמזור התחלף לירוק וכולם נסעו, כולל הפסיכי הזה".
"אה... " אומר אורי באכזבה.
אני מישיר מבט לעבר עיניו של אורי החוסים מאחורי מגן הפלסטיק
השקוף.
"הוא ממש הפחיד אותי המשוגע הזה - אם רק היה לי לאן לברוח,
מקלט שניתן להישמר בו מפני הצרה הזאת".

דממה.

אני ניזכר שאורי החל לדבר על הטיפול שהוא עובר ואני מנסה:
"אורי, אולי תספר לנו על הפסיכולוג החדש שלך".
להפתעתי, אורי נענה.

"כן אל תשאלו, היה לי סרט לא קטן איתו.
בהתחלה חשבתי שהוא ממש טוב, מבוגר מאד, עם ניסיון, לא כמו
הזבלה האחרים שנתקלתי בהם.
אבל לפני שבועיים הוא עשה לי תרגיל.
תוך כדי שאני שופך את ליבי בפניו, שמתי לב שהזקן הזה מנקר לי
מול הפנים.
תחילה, לא היה לי נעים והתחלתי לחשוב שאולי אני משעמם אבל אני
בטוח שאני המקרה הכי מעניין שהיה לו. לכמה פסיכולוגים יוצא
להיתקל באדם במצבי?.
מילא הייתי מקרה בנאלי של איזה זקנה בת מאה שאין לה כבר בשביל
מה לחיות".

סבתי משתעלת ונשנקת קלות.
חתיכת עוף לעוסה למחצה שאכלה קודם לכן וכנראה נשארה במעלה
ושטה, מתעופפת החוצה בסלסול אקרובאטי ונוחתת על צלוחית החמאה.
היא ממשיכה, בצורה אופיינית, לבהות בחלל.

"לקח לי זמן לעכל שזה באמת קורה. חשבתי שהוא רק עצם עיניים
לרגע.
רציתי לבדוק אם הוא באמת ישן אז שתקתי וחיכיתי שיגיב.
כשזה לא קרה התחלתי לדבר שטויות שלא קשורות לכלום ואפילו
קיללתי אותו קצת, בשקט כזה.
גורנישט - לא הגיב, המאובן.
בניסיון אחרון להעיר את הפגר טבלתי את האצבע שלי, יחד עם כפפת
המגן, בכוס מים שהביא לעצמו בתחילת הפגישה והתחלתי להשפריץ
עליו.  
ככה בפליקים קטנים כאלה - לכיוון הפנים.
זה עשה את העבודה והגופה התעוררה - יחד עם מבט מבולבל.
תאמינו לי, הזקנים האלו - צריך לחסל אותם כבר ולגאול אותם
מייסוריהם".

לפתע מתרוממת סבתי ממקומה בכבדות. היא גוררת את הכיסא שישבה
עליו לאחור - מה שמשמיע רעש מחריד של ציפורניים השורטות לוח.
אני קם מיד לעזור לה כי אני חושב שהיא רוצה לשירותים אך היא
דוחה אותי בהינף יד עייפה ומדדה לאיטה לצידו השני של השולחן.
טיפין טיפין מתקדמת  סבתי כך שלאחר כל צעד היא עוצרת בכדי
להסדיר את נשימתה, דבר מגוחך לגמרי שכן היא לא נשמה בצורה
מסודרת גם במנוחה מוחלטת.
ככל שהיא מתקדמת, מתחוור לנו שהיא מתנהלת לכיוונו של אורי
שמבטו מזכיר יותר ויותר את הבעתו של בני.
לבסוף היא נעצרת מרחק קצר ממנו ומביטה בו ארוכות. הוא מביט בה
בחזרה.
היא נשענת עליו בכל כובדה עם ידה האחת, מתנשפת מהמאמץ.
היא מקרבת  את פניה אליו כך שיהיו סמוכות לשלו - כשרק  מגן דק
מפריד ביניהם.
היא מרימה את סכין החמאה מהשולחן עם ידה השנייה ובתנועה לא
צפויה, היא מנקבת את חליפת המגן של אורי.
צצצצצצצסססססססססססססססססססססס... היה הצליל הגווע שנשמע, בעוד
אויר העולם יחד עם המשמעות שהוא נושא, ממהר להתערבב עם החמצן
הנקי הסובב את אורי כבר חמש שנים.
כולנו, כולל אורי, קופאים בבליל של אימה ותדהמה.
סבתי ממשיכה לחתוך ולקרוע את הגומי המקיף את ראשו במרץ מפתיע
כך שלבסוף כל קודקודו חשוף. עיניו של אורי עצומות והוא לא
מגיב.
סבתי אז תופסת בעדינות את שני לחייו בכפות ידיה ומצמידה את
שפתיה ברכות למצחו המזיע.

כולנו צופים בלועות פעורים בסבתי מתנהלת חזרה לכיוון מקומה.
אני פוזל חזרה לכיוונו של אורי. מבעד להלם המוחלט שניכר היה בו
אני מבחין שעל פניו נסוך חיוך כנוע.

סבתי אז פונה לבני, שהיה היחידי שהבעת פניו לא השתנו כל הערב
ושואלת:
"מיין קינד, אולי תספר לי מה חדש בבית ספר"?