פעם, היית יושב לצידי ומסתכל איך אני מנפחת עננים כמו בועות
סבון, צוחק ואז משתתק כשהמחשבות שלי המריאו יחד איתן.
תמיד חששת שאני נאמנה לרוח,
ואני...אני אהבתי את הים.
היתי מביטה לשמיים, מנסה לחרוט בזיכרוני את רגעי השקיעה
האחרונים, הרי מחר הם כבר לא יהיו אותם השמיים, תמיד ממהרים
להשתנות.
פתאום היה נדמה לי שגם אתה, כמו השמיים, לא תשאר אותו אחד.
הייתי מפשיטה אותך בדמיוני, מתענגת על כל תוו ותוו בגופך, בו
בזמן שבו האפלה העכילה את נשמתך המתפוררת, רגעים מעטים של
אושר.
צדקתי, לא היה לי סיכוי.
נכנעת.
אתה.
גם כשצללת למצולות, מסיר אותי מעל פנייך, וויתרתי, הו לא, לא
מתוך בחירה, נתתי את אמוני בים הגדול, שיפלוט אותך כמו גאות,
לפני שתשקע עמוק יותר ותהפוך לאחד מאותם בני הים.
רבים נפלו בין הסדקים.
עד עכשיו לא הבנת שמילים משמעותן לא כלום, תמיד נותן שמות
לדברים, ומי אמר שהם באמת היו.
אהבות ישנות מעלות חיוך על פני. |
