יצא כבכל יום הצייד
הוא תרמילו, אשפתו וקשתו
שנים רבות נע ונד הצייד.
אם במדבר, אם בפאתי הכרך ואם בחורבותיו של תל נשכח.
הוא תרמילו אשפתו וקשתו.
מצא מזון בשפע ואפילו הותיר.

דבר לא החסיר.

לילה כבכל הימים, ארב לעדר האיילים.

הייתה זו משמרת אחרונה.
את טרפו כבר זיהה.
אייל צעיר בודד ומבודד מהמרעה.
סכנה לא רואה.
הניסיון שהאייל צבר במעט ימיו, לא הניח לו לחוש במארב.

המרדף החל, את דרכו של האיל תיעל-
לשלוחה צרה ובראשה מצוק, פאתיה נושקים לאין סוף
חש זה מכבר האייל את הסכנה, אך ברירה לא נותרה
המשיך לטפס ברגליו הדקות והצייד אחריו, אומן הקשתות.

הנה נץ החמה.
למרות הצינה, מצחו של הצייד נוצץ מזיעה.
האייל לכוד זה מכבר, חוכך בדעתו איזה סוף יבחר.

יד מיומנת נשלחת אל האשפה, שולפת חץ קטלני לסיים המערכה.
והנה יד נמתחת, מיתר מתאמץ,
עין דרוכה, נשימה עצורה.
...

כבר הפציע השחר.

הנעקד נס זה מכבר.

היה זה קול שקרא לו- הפריע במלאכתו.
בתחילה הפנה גבו אך מייד הקול השיגו.

היתה זו האדמה.
בוא עבוד אותי-אמרה.
שנה אותי
רוש אותי
הגשם אותי

הצייד הישיר מבטו אל האהובה,את קשתו הניח על האדמה.


יצא כבכל יום האיכר
הוא, שקו,שורו וכילשונו
שנים מספר עובד האיכר.
מקווה אל ליבו שבאביב זה יצא נשכר.
אהבתו ללא גבול אך נדמה שפעליו ללא גמול.

לילות שלמים שם האיכר אוזנו על האדמה.
מייחל לנבט אשר יבקע מהקליפה.

לילה אחד,בעוד דמעותיו ממשיכות לנטוף, נרדם האיכר על האדמה,
עמל היום הכניעו אך יותר התבוסה.

באשמורת האחרונה, נגלתה אל האיכר האשה.
גופה כהה , שער ערוותה שחור פורץ ולח, שדיה הגדולים כאילו
מאיימים להינתק מהגוף הבשל . עינייה שחורות רותחות הומות.
"לא עם מלח הרווה צמאוני.
לך,קח את קשתך ושרוף אותה למעני".
"רק אז את זרעך אקלוט,
למען זה אסיר הלוט"

יצא כבכל יום הצייד
הוא תרמילו, אשפתו וקשתו
שנים רבות נע ונד הצייד.
אם במדבר, אם בפאתי הכרך ואם בחורבותיו של תל נשכח.
הוא תרמילו אשפתו וקשתו.
מצא מזון בשפע ואפילו הותיר.