הערב בעבודה
באה משפחה חד הורית
(אם ובנה)
לצפות בסרט שערכתי
מקלטות ישנות
עבור הבר-מצווה של הבן
בכל קלטת זה היה גבר
אחר שקולו נשמע מאחורי
המצלמה
בחופשה משפחתית
או
בסלון בזמן משחק
רמי-קוב
מהשניה הראשונה של הסרט
ועד הדקה השביעית והאחרונה
האם לא הפסיק למחות את
דמעותיה בידה
ובנה שינה תנוחות
בכיסא הפלסטיק
כך שלא יוכל
לראות בזווית עיניו
את אימו המתפרקת.
זאת פעם ראשונה
שאני רואה בעיניי
מישהו מתרגש ככה
ממשהו שיצרתי
(אבל בתוכי
ירקתי על זה
אלף פעמים)
בדרך חזרה
עצרתי ליד המזרקה
העלובה בגן אורי גורדון
ונפלתי על הברכיים ואז על הגב
וצחקתי במשך עשר דקות
את הצחוק האילם שלי
(נראיתי ודאי כמו דג מפרפר)
אחר כך המשכתי הבייתה
במחשבה שאולי אפסיק
לכתוב לך שירים
אלבומי תמונות
הופכים להיות לכבדים
יותר מיום ליום
כי הם מעצימים
את
האין הגדול
שמופזר
בחיוכים תמימים
ונופים תואמים
אותך אזכור
על תמונה פנורמית רחבה
ללא קצה
שנמרחת לאורכה
ברגשות ההחמצה שלי
שהצליחו לצאת ממני
רק בעזרת
אוננות עלובה
ואגרופים קפוצים
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|