בבוקר יחפה על הרצפה המלוכלכת
ללא אור שמנסה לחדור
מחפשת בחשאי את הבגדים
שהוסרו עם בואו הביתה.
יורדת מהמיטה המגואלת
בזרמי מאורעות הלילה,
הבוקר בעיר מתחיל כבר לחנוק,
לחבר שוב את התפל אל העיקר.  

אני שופכת קפה על השיש,
מסרבת לנגב למרות הנמלים,
הן מטיילות בין קרקורי הבטן הכואבת.
יש מחבוא בשגרה של בוקר
שמנסה להשתלט על השעות. מרפה.

הוא עוד ישן, מתרפק על הלילה
מעביר את היד על הכרית הנטושה
קורא בשמי, אומר
שמה שהשגרה נותנת
הם דרכים מתוקות להפתיע.

אני מביטה בכל זה מן המצד
משקרת ואומרת אמת
יודעת שמשהו פה חתום וגמור
מסרבת להיות לא בטוחה.
מתבגרת, אולי, מתבגרת.

בבוקר הבא אתכנס בו עוד דקה
אחלוק איתו מילים של עייפות שנעלמת
שגרה מפהקת, זרימה מחודשת,
בקרוב יהיה לנו גם בית בכפר
העיר תיעלם מעצמה.
לא אתגעגע, מתבגרת,
אהיה שוב שלמה.