הלב שלי שבור.
שבור לרסיסים קטנים.
הלב שלי עשוי מזכוכית.
עוד לא הבנת שהוא עשוי מזכוכית?
אני עומדת באמצע כל הרסיסים. מעגל משורטט היטב בצורה סימטרית
וחלקים קטנים קטנים, שאי אפשר לאסוף.
מסתכלת, מחפשת דרך מוצא.
אבל אין.
אני עמוק בלב השבור שלי.
מאיפה מתחילים??
ולחשוב שזה היה לך כל כך קל.
החזקת לי את הלב, את ידעת שהוא מזכוכית, את ראית אותי נשברת
- כשלפתע בתנועה שלא ציפיתי לה זרקת אותו גבוהה למעלה. כשהוא
היה שם באוויר, הרגשתי צביטה קטנה, כמעט כואבת, מעייפת.
אני הרגשתי אותו פעם אחרונה לפני השיברון, זה היה מזעזע.
הבטתי עליו, נוחת. לאט. מפחד. מהסס.
ואז הוא נפל.
ותראי עכשיו, הכל שבור פה. את רואה מה עשית?
את שמעת את הקול שלו מתנפץ?
פחדתי.
שתקתי.
הרגע הזה של השוק, הדממה. הוא המפחיד [אבל לא יותר מלאבד
אותך].
עכשיו במקום הלב השלם נתקע לי גוש שלם בגרון.
גוש מעצבן. שלא מרפה.
כמה שאני מתגעגעת.
עמדתי שם, בתוך שברי הזכוכית. מנסה לחשב את הצעד הבא.
עשיתי צעד [והאמת, בכלל לא חשבתי].
אוץ'.
הזכוכיות בתוך הרגל.
לעזאזל.
הבשר שלי בחוץ.
אוי,
הזכוכיות עמוק בתוך הרגל.
זה שורף [אבל לא יותר מבנשמה].
מה עושים עכשיו?
נוחתים בפתאומיות [זה לא יכול להרוג אותי יותר מאיך שאני
מתה].
אני יושבת על זכוכיות. זה כואב, אני חושבת שזה כואב [אני
חושבת שאני מרגישה].

אלוהים, זה רק שורף יותר.
מה את עושה?
איך הגיעו לכאן מים?!
הדמעות מחטאות לי את הפצעים.
וזה רק שורף יותר.
אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאחחחחחחחחחחחחח!
אני צורחת.
אני מתה.
הכל פה שבור.
הכל פה שבור מסביבי.
אני שבורה.
אני אשכב לי פה, אשכב בשקט.
אנסה להתעורר מאוחר יותר אולי.
אולי כבר לא אחיה,
אולי אחיה.
זה לא משנה, אין לי מה להפסיד.
את כבר לא פה.
אז גם אני.
הוורד שהבאת לי דקר אותי באצבעות. ויש פה הרבה דם, ושורף לי.
למה לא הזהרת אותי מהקוצים שלך?