תספרי עד עשר לפני שאת עונה כדי שלא יהיו פה צעקות, אני אומרת
לעצמי בלב.
אין אף אחד בעולם שיכול במילה להוציא אותי מדעתי. רק היא.
במילה! מה מילה, ב"הלו" אחד קטן שהיא אומרת בטון מאד מסוים
ואני כבר שוב ילדה נזופה בת חמש ששוב אף אחד לא מבין אותה...
"מה את רוצה ממני", אני שואלת ונושכת שפתיים כדי לטשטש את
העצבים.
"מה אני רוצה?" היא שואלת בקול רם מדי, "אני רוצה שיהיה לך
טוב! זה מה שאני רוצה! שתתחילי להתנהג כמו אישה בגילך! את עוד
מעט בת ארבעים, מה יהיה איתך?
" שיהיה ברור, אני בת שלושים ושתיים, עוד מעט ושלוש, אבל לפי
ספירת אמא שלי, קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא, אני עוד מעט בת
ארבעים.
"מי מתלבש ככה? אה? תגידי לי? למה שלא תלבשי חליפה מחויטת,
יפה, ולא את הבגדים המוזרים שלך?
" היא מסתכלת ובוחנת את שמלת המיני בסגנון סבנטיז שלי וכמעט
מקיאה עליי, "אבל לאן אני אלבש חליפה אמא? לעבודה?"
אני עובדת בערוץ המוזיקה. איזה חליפה ואיזה נעליים, זה שלא
באתי בטרנינג זה יפה מצדי.
אפשר לחשוב שפה מחכה לי החתן המסתורי שלי. כל מי שמסתובב כאן,
הוא או הומו או שכבר היה לי איתו קטע בזמן כזה או אחר אם הוא
שווה משהו בכלל. "גם לעבודה, גם בערב ואפילו לסופר צריך לצאת
טיפ טופ, לבושה ומאופרת כמו שצריך!" שוטחת בפניי אמא שלי את
משנתה.
"אבל אמא," אני מנסה לשמור על דציבלים שלא חורגים מהמותר
בשכונת מגורים, "לאן אני כבר יוצאת בערב? לאיזה דרינק עם
החבר'ה או לשחק טאקי אצל רינוש?
" אני רואה את הנרבים עולים אצל אמי הלא מאופקת. "נו, זו
בדיוק הבעיה איתך! למה שלא תצאי קצת מהחבר'ה האלה? תלכי
לתערוכות, להצגות, או למה שלא תלכי למכון כושר? שם יש את מי
לפגוש!"
אני על הקצה. "בחליפה למכון כושר?!" אני בכוונה מנסה לעצבן.
"אי אפשר לדבר איתך, את יודעת? את פשוט בלתי נסבלת! אל תלכי
למכון כושר. את לא עושה לי טובות. תישארי בבית ותבכי!"
"אבל אני לא בוכה כי אני בבית", אני מנסה להגיע להיגיון
שכנראה אני לא מודעת אליו, "אני בוכה רק כשאת מעצבנת אותי עם
הנדנוד הבלתי פוסק הזה בניסיון לנהל לי את החיים!"
אמא בפרצוף חצי נעלב חצי על סף פיצוץ, "אני מנהלת לך את
החיים? את לא מתביישת? כל מה שאני לא עושה בשבילך זה לא טוב!
תעשי מה שאת רוצה! אין לי כוח אלייך יותר!"
ואני, מתפללת שאולי הפעם היא באמת מתכוונת לזה, ושמהיום היא
תפסיק לשבת לי בתוך הווריד, אומרת לה: "טוב די, נמאס לי לריב
איתך. מה יש לאכול?" מצאתי את מי לשאול... "כלום!" ואני לא
ממש מופתעת. אני הולכת הביתה. למבצר הפרטי שלי, קומה מעל
ההורים, אבל שלי. מהרגע שאני בבית, אני מרגישה מוגנת. זו
הבועה שלי. לפחות עד שלאמא שלי ייגמרו הסיגריות והיא תעלה
לקחת אחת משלי וכל הסרט יתחיל מחדש...
אנחנו החברות הכי טובות בעולם, אמא שלי ואני. וגם עם אבא, אבל
איתו זה לא כל כך קשה וקיצוני כמו עם אמא. אמא שלי ואני. אין
מספיק מילים בלשון העברית כדי לתאר את היחסים בינינו.
אמא שלי בן אדם טוב נקודה! חשוב להדגיש את זה מראש כי היא עוד
הרבה דברים, אבל היא טובת לב בצורה קיצונית.
כפייתית משהו במקרים מסוימים. מרוב שהיא רוצה שיהיה לי טוב,
היא מוציאה אותי מדעתי לפעמים.
הבעיה מתחילה כשהיא בטוחה שהיא יודעת מה באמת יעשה לי טוב.
ובאמת, לפעמים היא צודקת. אני מודה. והמון פעמים היא טועה.
וכאן מתחיל הבלגן.
מגיל מאוד צעיר, איפשהו התמזגו החיים שלה בשלי והיא מנסה המון
פעמים להגיע למיצוי של החיים שהיא לא הצליחה, דרכי. אבל מה
לעשות, אנחנו כל כך שונות, שאם לא הייתי דומה לה במראה הייתי
בטוח מאומצת!
חוץ מהעובדה ששתינו אוהבות אותי, אין לנו טעם דומה בכלום!
אנחנו לא אוהבות את אותו האוכל, מה שגורם לוויכוחים
אין-סופיים בארוחת שבת, ממש לא אוהבות את אותם הבגדים, מה
שגורם לה להזדעזע כשהיא רואה אותי ברוב המקרים, לא אותה
מוזיקה, לא אותם ריחות, לא אותם סרטים ולא אותם גברים. או,
הגברים...
מכל הגברים שיצאתי איתם היא תמיד אהבה את אלו שאני לא סבלתי
וזרקתי אחרי תקופה קצרה.
"למה נפרדת ממנו? כזה בחור מקסים?!" היא שואלת כשאני מבשרת
לה שעוד אחד נזרק לו, "הוא משעמם לי את התחת, הוא לא אוהב
מוזיקה והוא זיון לא משהו", אני מנסה לזעזע.
"לא אוהב מוזיקה! את והמוזיקה שלך... לא כולם חייבים לאהוב
את המוזיקה שלך!" היא שוב מתחילה.
"לא כולם חייבים, אבל מי שיהיה איתי לא יכול שלא ליהנות
בהופעה של רוקפור בבארבי", אני אומרת את המובן מאליו.
"עוד פעם רוקפור? לא נמאס לך? והבארבי הזה, איכס! שם בטח אין
גברים נורמליים."
את המשפט הזה שמעתי כל כך הרבה פעמים בחיים שלי. "לא רוצה
גברים נורמליים, רוצה כאלו שירתקו אותי, שיצחיקו אותי, וכן,
ויאהבו מוזיקה".
"מה זה יצחיקו אותך? אה? אצלך הכל בדיחה אחת גדולה. אז
תתעוררי ותביני שהחיים לא תמיד מצחיקים", מסכמת אמא וחושבת
שניצחה. אבל אותי הם כן מצחיקים.
אפילו כשאני בוכה אני צוחקת. ביום שאפסיק לצחוק פשוט אמות.
היא לא מבינה את זה. היא לא מבינה אותי. ולמען האמת היא לא
היחידה. כמעט אף אחד לא ממש מבין אותי. גם לא החברים הכי
קרובים שלי. אבל הם מקבלים אותי גם בלי להבין ואוהבים אותי
ככה. בלי להבין. מוזרה ושונה. זו אני.
אבל היא לא מקבלת. היא באמת מנסה להבין וכשהיא לא מצליחה, היא
מנסה לשנות. ומה לעשות, כלב שלא אילפו כשהיה קטן כבר לא ידע
לא להשתין על השטיח. גם אותי היא כבר לא תשנה והיא יודעת את
זה, אבל זה לא מפריע לה להמשיך ולנסות.
אני אוהבת אותה. אני דווקא כן מבינה אותה. ומקבלת. לא את הכל
אבל למדתי לחיות עם כל מה שיש בה.
היא מצחיקה אותי עם תפישת העולם הילדותית שלה. היא רואה את
העולם כמו ילד. שחור ולבן. אין אמצע. יש אוהבת ושונאת, אין
אמצע. יש נכון - שזה כל מה שהיא חושבת, ולא נכון - מה ששאר
העולם חושב. אבל היא חברה שלי. אני מספרת לה הכל. כל הסודות
והמחשבות,
אפילו שחלק היא לא מבינה כמוני.
אנחנו לא כל כך שונות כמו שנעים לי לפעמים לחשוב. שתינו
עקשניות כמו יבלת בקרסול מנעל חדשה שלא עוברת, שתינו רגישות,
מאד, מדי, ולשתינו אין פתיל. ישר מתפוצצות. למען הפרוטוקול -
אני בת יחידה. למה זה חשוב? עכשיו אנחנו מגיעים לאבא שלי.
תארו לכם, גבר מקסים, ישר, עדין, שתקוע בין שתי מכשפות שלא
הפסיקו לריב מאז שהיה חלב רק בשקיות!
מגיל ההתבגרות, שבעצם לא הפסיק עד היום, תמיד מצאנו סיבה
לריב. אני רוצה אור היא רוצה חושך, לי חם לה קר, אני רוצה
סטייק היא רוצה צ'ולנט.
והוא, באמצע. בהתחלה, הוא עוד היה מנסה לפשר ולגשר בינינו,
ליצור קשת פיוס ושקט בבית, וכשהוא הבין שזה חלק בלתי נפרד
מהחיים שלנו, הוא העדיף לראות הכל מהצד ולתת לדברים להיפתר
מעצמם וכך היה.
עד היום בכל כינוס של שלושתנו, אפילו כשהאווירה   טובה ברוב
המקרים, אני רואה אותו בכוננות ספיגה לכל מקרה שלא יבוא. אני
יכולה להבין את אמא שלי בהרבה מקרים.
זה לא שהייתי ילדה קלה. לא, די להפך. מגיל צעיר מאוד עשיתי רק
מה שרציתי בלי כל יכולת להשתלט עליי. למדתי רק מה שעניין אותי
ובזה הצטיינתי, ומה שלא עניין אותי, בכלל לא הייתי מגיעה
לשיעורים.
יצאתי עד איזו שעה שרציתי, וכשלא אישרו לי לחזור מאוחר הייתי
פשוט ישנה אצל חברה שמותר לה.
יצאתי עם גברים שמבוגרים ממני כבר בתיכון למורת רוחה של אמא
שלי, מה שנראה לי בזמנו די צבוע בהתחשב בעובדה שבין ההורים
שלי יש שתיים עשרה שנים הבדל.
התגייסתי לנח"ל עם כל החברים וזה הכניס את אמא שלי לשוק
רציני, כי היא רצתה שאהיה בקריה קרוב לבית ואני הייתי בעזה
ובלבנון.
הייתי ילדה חכמה מדי, חצופה מדי, עצמאית מדי ובעולם משלי. סוג
של אוטיזם לדעתי.
המוזיקה. כל היום והלילה היו קשורים למוזיקה. ללמוד רק עם
מוזיקה, בערב רק הופעות, ולישון בלי שהמערכת על פול ווליום לא
היה שינה מבחינתי. זה הפך לטבע שני או בעצם ראשון אצלי.
ובתור בת של פסנתרן, לא הבנתי איך זה לא מקובל עליהם! הרי גם
הם חיים במוזיקה. רק יותר נקייה ושקטה ומכובדת. אני אהבתי
רעש. רוקנ'רול, עשן, שחור, סליזי, מחתרתי.
עד היום יש לי דיסקים שאני בטוחה שרק לי ולעוד שני אנרכיסטים
קטלניים בלי חברים מאיזו שכונה בקריות יש. לא משהו להתגאות
בו, אבל זו אני. זה מה שיש. את כל הכסף שלי בזבזתי על דיסקים
וספרים. "לפחות זה על דברים תרבותיים ולא על שטויות", אבא
מנחם את אמא כשהיא המומה מזה שקניתי עשרים ואחד ספרים בשבוע
הספר וגמרתי שליש מהם בסופ"ש אחד.
גם אני מרגישה לפעמים שאני לא מצליחה לגדול באמת. יש לי חברות
שכבר יש להן ילדים, משכנתא, בעל, ואני מתחלחלת רק מהמחשבה על
זה, אז אני הולכת להופעה של פורטיסחוף בבארבי.
ככה טוב לי. וניסיתי אחרת. באמת. בגיל עשרים וארבע, ערב שישי,
נסעתי להיפרד מעוד אחד מהחברים שלי שאמא שלי כל כך אהבה,
וכשחזרתי, עצרתי לרגע בקפה של בית ציוני אמריקה כדי לתת
להורים שלי מפתח שלקחתי להם בטעות. ושם פגשתי את מי שתוך חמש
שעות הפך לארוס שלי.
ראיתי חבר רחוק, סוג של מכר, יושב עם חבר ועוד בחורה באחד
השולחנות. הוא קרא לי לבוא אליהם בהתלהבות של מי שרואה כוס
קולה ביום שרבי. ניגשתי, לא היה לי נעים להתעלם. "תכירי, זה
ארז וזו..." לא זוכרת איך קוראים לה...
"נעים", אמרתי והתיישבתי בלי הזמנה. "מה את שותה?" שאל ארז
בנימוס ובחיוך שבאותו רגע היה נראה לי מזמין וחמוד. "אבסולוט
קפוא בשוט. תודה", חייכתי בחזרה. המשכנו לדבר ולדבר, עברנו
בעוד שני פאבים, ואחרי חמש שעות, החלטנו שבקרוב נתחתן.
החבר המשותף הודיע מראש על הסרת אחריות מכל מה שעתיד לקרות
ובצדק. למחרת, ארזתי את חפציי מדירת ההורים ועברתי לגור עם
ארז. הרגשתי מגניבה, ספונטנית ובעיקר מחוץ לבית שוב.
לקח לנו שבוע וחצי לארגן את הנסיעה לקפריסין, כולל כרטיסים
להורים, שמלת כלה (שרק השבוע זרקתי סוף סוף), ודיל בלתי רגיל
שכולל טיסה, שבוע באיה נאפה, ונישואין על פי חוק בקפריסין.
אה, וטבעות.
את השבוע הזה אין לי איך לתאר. "היי אמא, היי אבא, תכירו, זה
ארז. ביום חמישי אנחנו נוסעים לקפריסין להתחתן. תבואו?" אבא
שלי חייך בנימוס על סף גיחוך, ואמא שלי התיישבה במהירות כדי
לא ליפול, עם הבעה של מישהו שישב על לקרדה.
"נעים מאוד", ניסתה אמא החמודה לא לאבד עשתונות. "תראו, אתם
באמת נראים נחמד ביחד, למה שלא תגורו קצת ביחד, ותראו, אם
בעוד שנה תחליטו להתחתן אז בשמחה", ניסתה להישמע ליברלית
למרות שבא לה באותו רגע לתקוע בשנינו שיפוד של שישליק בחזה.
"כי ככה החלטנו, וזה מה שיהיה", ניסיתי לסכם לפני פרוץ
הטייפון הצועק.
"עליי זה לא מקובל! מה ההורים שלך אומרים, ארז?" ניסתה אמא
למצוא שותפים במאבקה הצודק. "הם עוד לא יודעים.
ישר מכאן אנחנו נוסעים לבשר גם להם", ארז עונה בתרבותיות
ומלטף לי את היד בניסיון להרגיע.
"שיהיה במזל!" משתתף אבא פתאום ומנסה למנוע מלחמת עולם
שלישית. "עוד נדבר על זה. תיסעו להורים של ארז ואנחנו נדבר
בערב." חמוד. לא רצה שארז יראה עם מי הוא מתחתן, אולי פחד
שיתחרט אם יראה את רמת הצרחות שבנות משפחת כהן יכולות להגיע
אליהן.
"אז ביי", קמנו וברחנו למוקד השריפה הבא.
גם אצל ההורים של ארז קשה לומר שנתקלנו בפרחים ובשירה סוחפת.
אותן התגובות, אותו ניסיון שכנוע. אותי זה רק דרבן.
אני אוהבת הרפתקאות! זה מכניס צבע לחיים. מה, לא? כמובן
שנסענו, כמובן שההורים של שנינו הגיעו לקפריסין לקחת חלק
בשמחה. היה נורא מצחיק. תוך שבוע מיום שנפרדתי מגילי, הייתי
כבר נשואה לארז! אי אפשר להגיד שאני לא בחורה ספונטנית.
אני מודה, זה קצת אכזרי לעשות כזה דבר לזוג הורים פולנים
ורגישים כשאני הבת היחידה, אבל ככה רציתי וככה היה.
ייאמר לזכותם, שאחרי שנתיים, כשהחלטתי להתגרש, אף אחד מהם לא
אמר "אמרתי לך", למרות שאני בטוחה שזה עלה להם בבריאות
להתאפק. אני לא הייתי מצליחה!
הם היו הכי תומכים, הכי מבינים, הכי סבבה. באמת. בכלל, המשפחה
שלנו אולי היסטרית, אולי לא קלה, אבל כשקורה משהו לא כל כך
טוב, אנחנו מאוחדים כמו פלוגת צנחנים במתלה!
אחרי הגירושין, נראה לי שהתקרבנו. עבדתי אז ברדיו, ולאמא שלי
היה סוף סוף במה להתגאות. אני אוהבת שהיא מתגאה בי.
גם כשעזבתי את הרדיו ועברתי לכנסת... שם היא כבר היתה בעננים.
גם היום אנחנו בסדר. יותר מבסדר. אנחנו חברות ושותפות לחיים
לטוב ולרע. לא תמיד קל, אבל לא הייתי מחליפה אותם בשום הורים
שבעולם. "הלו אמא, מה נשמע?" אני שואלת בשיחת הטלפון היומית
שלנו בשעה שתיים בצהריים בדיוק.
"הכל בסדר, איך בעבודה?" אמא שואלת ואני שומעת שהם בדיוק
התיישבו לאכול. "הכל סבבה", אני עונה לה.
"מתי את באה? ששי מחכה לך!" היא צוחקת איתי על הכלב שלי,
ששי. "אני אגיע בערב ונדבר קצת. את אוהבת אותי?!" אני שואלת
בחיוך, "בדיוק כמו שאת אותי!" היא עונה ומצחיקה אותי במשפט
הקבוע שלנו. "ביי אימוש!" "ביי".
אני מנתקת ויודעת שבדיוק בשעה שש בערב, אם עוד לא אגיע הביתה
היא תתקשר.
וזה מרגיע אותי. אמא שם. תמיד.
בתור ילדה, מילה שלה הספיקה להפוך את כל העולם לטוב ומושלם.
ככה היו החיים בגיל חמש. היום, זה כבר לא מספיק.