"מה זה?! גברתי בת חמש? מה את מייללת פה כמו איזה כבשה שגילתה
שהיא אוטוטו הופכת לאוסובוקו?" שאל ראם כשנכנסתי לאוטו כולי
דמעות   וטישו.
"נמאס לי! אתה מבין? לא יכולה יותר!!!" געיתי לעברו תוך
קינוח אף אלים משהו.
"אבל תמיד נמאס לך, אז מה חדש היום? גילית שאת לא מועמדת
לאוסקר?" הוא מקניט אותי ומדליק מרלבורו באדישות.
"לא, הפעם באמת נמאס לי!" אני מנסה להסדיר את הנשימה. אני
מביטה במראה, מה שרק גורם לי לרצות לבכות יותר חזק, ומתקנת את
האיפור המרוח.
"אף אחד לא רוצה אותי." ראם צוחק. "מה אתה צוחק יא תמסח?"
אני נובחת עליו. "אף אחד לא רוצה אותי", הוא מחקה אותי, "רק
אתמול נפרדתם אחרי ארבעה חודשים וגם לפניו, בואי נגיד שלא
היית מריה הבתולה.
הרי אין חתיך אחד בעיר בטווח גילאים כמו של פאזל חמש עד
חמישים שלא כבשת בסערה! אז מה כבר קרה?"
"מה קרה? מה קרה?!" אני צועקת עליו, "מה שקרה זה ששוב נשבר לי
הלב! זה מה שקרה!"
אני מייללת וחושבת שהטקסט הזה נשמע אפילו לי כבר די מאוס.
"מפגרת, את זרקת אותו! את אשכרה גירשת אותו מהבית כמו שמגרשים
יתוש בליל קיץ לח!"
"כן", אני עונה, "אבל רציתי שהוא בכל זאת יישאר..." אני מודה
לפחות בפניו.
"תראי פוסטמה, לצרוח על מישהו שיעוף ושאת לא רוצה לראות את
הפרצוף שלו, זו לא אמירה אמביוולנטית! זה לא יכול להשתמע לשתי
פנים.
הוא לא יכול לדעת בחיים, שאת בעצם מתה שהוא ישכב לרגלייך כמו
כלב עזוב. זה כמו להגיד שאת רוצה סטייק מטופו! את אף פעם לא
ברורה!"
סטייק מטופו! פה אני כבר נקרעת מצחוק. אני לא יכולה עליו.
ראם, או יותר נכון, מישמיש שלי, הוא היצור הכי שנון, הכי
גאוני והכי מבריק שאני מכירה. הוא האח שמעולם לא היה לי. וזה
כמובן רק לרווחת אמא שלי... רק זה היה חסר לה... את שנינו
ביחד.
אין צירוף מסוכן לאנושות ממישמיש וממני ביחד. לא סתם הוקמה
עמותה לנפגעי יוקו וראם...
היו תקופות שהיינו אימת העיר. לשנינו פה גדול במיוחד, עם
הומור דפוק במיוחד, ויכולת משותפת להוציא אנשים משיווי משקל
נפשי. אנחנו מפרים אחד את השנייה ברוע ובסרקזם ברמה שלדעתי
אסורה לפי אמנת ז'נבה.
הכיף שלנו ביחד זה לפגוש אנשים זרים ולהרעיד את עולמם.
"אבל מישמיש, זה שהוא לא הבין שרציתי שיישאר, לא הופך את הלבד
שלי לפחות מוחשי", אני מנסה לחזור לשיחת הרחמים העצמיים שלי
אחרי התקפת הצחוק.
"את ממשיכה עם השלשול המילולי המיותר הזה? אולי די? הרי מחר
תראי איזה קליפ או תוכנית בטלוויזיה, תחליטי להתלבש על קורבן
חדש, וגם תצליחי, ואז בכלל לא תזכרי על מה בכית וטינפת לי את
האוטו היום, נכון?"
אין מה לומר - הוא צודק. אין מי שמכיר ומזדהה איתי יותר
ממישמיש. אנחנו למעשה כל כך מחוברים, שכשכואבת לו השן אני לא
אוכלת שוקולד לפחות חצי יום לאות סולידריות.
"חוץ מזה", הוא ממשיך, "בעוד יומיים נוסעים לעמוקה, ואת
מה שנכון נכון. או, עמוקה! המפלט הפרובינציאלי שלנו.
אנחנויודעת ששם את לא יכולה להיות מבואסת כי אני אפרק אותך,
נכון?"
נוסעים לפחות פעמיים בשנה לעמוקה. לווילה המדהימה שלנו.
נוסעים זה מישמיש ואני, ובכל פעם מצטרפים חברים כאלו או
אחרים. עמוקה זה לא סתם לשנות אווירה. זה לשנות מצב צבירה.
מהרגע שאנחנו עולים על כביש שש לכיוון צפון, מישמיש ואני
שרים עם הרדיו בקולי קולות עד שכבר אין קליטה, ואז מחפשים
תחנות מקומיות מוזרות וצוחקים עד דמעות מהטמטום הרדיופוני
שנכפה עלינו.
ואל לשכוח את מוטיב האוכל... הרי מדובר בשני שמנים לשעבר, ולא
בגלל גנטיקה לצערנו, אלא בגלל אהבה אמיתית לאוכל. מישמיש היום
כבר חתיך אמיתי, גבר הורס, מכל הבחינות, וגם לי לא חסר...
שנינו נראים טוב, אך לצערנו, תמיד חושבים רזה... מתים על
אוכל. זו בעצם אחת מצורות הבילוי החביבות עלינו...
אוכל, ואלכוהול. איזה אושר! "נכון, אהובי השדוף, בעוד יומיים
עמוקה!" אני כבר מרגישה יותר טוב רק מלהגיד את זה.
"חמישי, אני אוסף אותך מהעבודה בצהריים, ושעה וחצי אחר כך,
אנחנו כבר שיכורים מהתחת כמו שני פועלים רומנים אחרי יום
עבודה", הוא מזכיר לי בתענוג.
"נכון! יופי טופי! כבר הכנתי את מכסת האלכוהול הנדרשת לנו
לטיול." אני מתחילה להירגע, ואז נלחצת שוב, "ומה נאכל?" אני
נסערת כאילו מדובר בלא פחות מטיול ספארי במדבר סהרה. "
כרגיל," הוא מריע, "נגיע לצפת, נפשוט כמו מגיפת טרמיטים על
הסופר המקומי, נקנה מלא דברים שאנחנו לא ממש צריכים, ואז נלך
למסעדה", הוא מרגיע בעובדות של מסורת טיולים עתיקה.
"סבבה", אני עונה וכבר יכולה להרגיש את הטעם של כל השוקולדים
שנקנה. בחופש אין דיאטה. זה חוק. לפחות אצלנו.
אבל לא ברור לי איך מאין דיאטה הופך כל סוף שבוע קטן לפרויקט
בליסה כאילו כל ביס הוא חלק מהסעודה האחרונה.
הרי אם פעם נרשום את כל מה שאנחנו אוכלים בסוף שבוע אחד,
ונראה חלילה לדיאטנית שלי, היא במקום מחליפה מקצוע ויורדת
מהארץ. אבל מה לעשות, ככה אנחנו...
"העיקר שאתה אוהב אותי מישמיש", אני מנסה ניסיון אחרון של
דרישה לתשומת לב לאומללות המתפוגגת שלי.
"אוהב? מי אמר שאני אוהב אותך יא קרפדה נימפומנית? זה שאנחנו
לא יכולים אחד בלי השני זה לא בהכרח אהבה! אני גם עושה קקי כל
יום, אז מה? זה אומר שאני אוהב את זה?" הוא מנסה להישאר רציני
גם כשהכאפה מפלחת לו את הכתף.
"אני קקי?!" אני כמעט נושכת אותו, "לפעמים את גם קקי! כן!
אבל רוב הזמן את החברה הכי טובה שלי ואני מת עלייך! גם אם את
קצת קקי לפעמים, טוב?"
הוא מחייך אליי את החיוך המושלם שלו. "טוב", אני אומרת ונצמדת
אליו כמו מדבקה דביקה במיוחד.
"מה הייתי עושה בלעדיך? אה מישמיש יפה שלי?" אני מתחנפת.
אני מתה עליו. הוא יודע עליי הכל. אבל באמת הכל. זכיתי"בטח
היית מתה כבר מזמן. אבל אז היה לי משעמם אז זה לא שווה".
במישמיש במהלך הסכם הגירושין מבעלי לשעבר. הם היו חברים הכי
טובים. פעם. עד היום שנפגשנו, ואז הוא מיד הפך לחבר הכי טוב
שלי.
בעצם, אפשר לומר שבגדתי איתו בבעלי. לא, לא בגידה מינית או
אינטימית בצורה כלשהי. ראם לא בקטע של בנות. אבל מהיום
שהכרנו, הוא הפך למרכז החיים שלי במקום בעלי, שהפך אט אט
למיותר עד שנפטרנו ממנו ונשארנו רק שנינו.
הוא איתי במסע החיים, והחיים שלי בלעדיו לא נראים אפשריים
בשום צורה. רק לשמוע את הקול שלו בטלפון יכול להרגיע אותי.
עצם הידיעה שהוא בחיים שלי מאפשר לי לנשום יותר בקלות. הוא
היחיד בעולם שתמיד בא לי לראות. אין מצב או מצב רוח שהוא לא
משתלב בו.
אנחנו נהנים מאותם הדברים ובעיקר נהנים מהחברה זה של זו. "מה
אכפת לי לאיזו הופעה נלך? אנחנו ביחד? אז מה זה מעניין? הכי
הרבה, יהיה מבאס, נצחק", מישמיש אומר לי לפני שאנחנו יוצאים.
"מה אכפת לי מי עוד בא איתנו? שנינו נהיה ביחד? לי זה מספיק."
וזה באמת מספיק! כשאני עם מישמיש אני לא צריכה יותר אף אחד.
הוא ממלא את כל הפונקציות הנדרשות כדי ליהנות. "יאללה,
הגענו, צאי כבר מהאוטו", הוא מפציר בי. אני יורדת מהאוטו
ואנחנו נכנסים למסעדה החביבה עלינו.
אנחנו אוכלים ואני מחכה כבר לשמוע את החוכמות שלו. "יש לסלט
הזה טעם של אפודה שאופסנה אצל סבתא שלי בקבר", אני אומרת לו
תוך כדי לעיסה קולנית של נתח בשר עסיסי.
"תכלס, אם תסתמי לרגע ותהיי ממש בשקט, תוכלי לשמוע את הסטייק
שלך עוד צועק כשאת חותכת אותו", הוא נגעל בעדינות מהסטייק
שלי. מה לעשות, אני אוהבת בשר עם דם. קניבלית.
"יותר טוב שתתרכז בציפור שלך ותניח לגופת הפרה שלי בנחת", אני
ממלמלת תוך דחיסת ביס בגודל ירדן לפה.
"תאכלי משהו כפרה, את באמת נראית מוזנחת", הוא מעביר לי
תוספת של פירה ואני מקבלת אותו בשמחה.
הצחוקים שלנו מפריעים כנראה לשולחן של הפולנים הקשישים שלידנו
כי אנחנו זוכים במבטים נוזפים אך ממשיכים בשלנו.
כי ככה אנחנו. לנו יש עולם משלנו כשאנחנו ביחד. אנחנו מסיימים
לאכול, לא בלי שאנחנו מזמינים קינוח. מישמיש כמובן באיזה
קינוח מסעיר עם הרבה שוקולד בעיקר כדי להרגיז אותי, ואני בסלט
פירות שמעציב אותי מעצם היותו בריא ומזין.
"ממממ... מדהים! רוצה ביס?" הוא מקניט כי הוא יודע שאני שומרת
כשרות ולא יכולה שוקולד אחרי פרה.
"לא, טוב לי עם הסלט שלי", אני משקרת וגורמת לו לצחוק בקול
רם. אנחנו גומרים לאכול, משלמים ויוצאים. נוסעים הביתה.
מנת ראם כזו מחזיקה אותי שפויה לכמה ימים.
ומה כשאין לי אותו? ומה קורה כשאני לבד, בבית, לפני השינה
נזכרת שוב בזה שרק אתמול זרקתי? אז זה כבר לא מספיק...