ואז הוא אמר "אני נוסע שלושה שבועות לפריס, הפגישה הבאה שלנו
תהיה בעוד חודש". מכורבלת בכורסה הנוחה, הסתכלתי עליו, היה
לנו נוהל קבוע בכל פעם שהוא נסע , גם הפעם לא אכזבתי "אתה צריך
לקחת אותי אתך" הוא הרים את הראש מהמחברת הצהובה והסתכל עלי,
"פריס זה לא מקום להיות בו לבד", התגריתי בו.
בדרך כלל הוא היה מבטל אותי כמו הייתי ילדה בת שמונה "את
יודעת שזה לא אפשרי, מטפל לא נוסע עם מטופלת לחו"ל" ואני הייתי
נאנחת "אוף, לא יפה מצדך" והיינו ממשיכים את השיחה כרגיל. אבל
הפעם, ככה פתאום, בחריגה מכל נוהל תקין, הוא אמר "אז בואי",
הסתכלתי עליו ולא האמנתי. נשמתי עמוק והרגשתי את החרדה מתפשטת
בי כמו כוס יין אדום שנשפך על מפת שולחן, לרגע איבדתי
ריכוז וחיפשתי נקודה בחדר להיאחז בה. תרגלתי נשימות כדי להירגע
"מה קרה להרצאה הרגילה על יחסי מטפל מטופל", הוא המשיך לחפש
משהו שלא קיים בניירותיו , "אל תציקי, גם אני לא מאמין שזה יצא
לי".
"אתה רציני ?" שאלתי והתפללתי שהוא לא רואה את הפנים שלי
מאדימות, "אל תעשי מזה מה שזה לא אבל אני מוכן לעשות הכל כדי
להוציא אותך סוף סוף מפה, תראי בזה אתגר טיפולי". לא ממש
האמנתי, אבל הוא לא הראה שום סימן שהוא מתכוון למשהו אחר.
נסיעות לחו"ל מפחידות אותי, אני חולמת לנסוע, ויש מקומות שאני
מכירה כל כך טוב כאילו שאני שם אחת לחודש. אבל ממש לעשות את
זה, ההתקף יגיע לפני שאני בכלל יגיע לשדה התעופה, הפחדים ישתקו
אותי.
ואז הוא הציע ופתאום נראה לי שלנסוע אתו זה הדבר הכי טבעי
בעולם, כמו ללכת לים.
לפעמים, כשדיברנו על מערכות יחסים בין מטפל - מטופלת , הוא
תמיד אמר שהנושא מסובך ושנסיעות לחו"ל , הן בעייתיות במיוחד,
בחו"ל קורים דברים שהם מעבר לשליטתנו. "גם אם בארץ אתה יודע
שאין סיכוי שיקרה משהו, בחו"ל אתה לא חושב בהגיון כל החושים
שלך מתחדדים".
לא המשכנו את השיחה הרגילה שלנו , במקום דיברנו על פריז. "הדבר
הכי חשוב זה שתכתבי , קחי את ה"לפ טופ" שלך בתיק" הוא אמר
"פריס תיתן לך השראה".
יצאתי נסערת מהקליניקה ועמדתי לרגע במסדרון החשוך, מנסה
להירגע, האור נדלק ואני ידעתי שהוא עומד מאחורי הדלת, לא מאמין
שהוא הציע ועוד יותר שאמרתי כן.
במהלך השבוע עד לנסיעה דיברנו בטלפון בעיקר על זמני טיסה,
כרטיסים, מסלולים לטיול, רשימת מוזיאונים והופעות שאני חייבת
לראות.
בלילה שלפני, לא הצלחתי לישון, הלכתי לסלון פתחתי את החלון
הגדול והבטתי החוצה , הרחוב היה חשוך וטיפות של גשם כמו תלויות
באוויר, היה נדמה לי שאפילו מזג האוויר מכין אותי לקראת
הנסיעה. שכבתי על הספה וניסיתי לדמיין אותו מחוץ לקליניקה,
התרגלתי לראות אותו יושב על הכורסא הגדולה, לוגם ארוכות מהקפה
ומצליח להבין בי דברים שאף אחד עד היום לא הצליח. להסתובב אתו
ברחובות פריס נראה לי מוזר ופתאום פחדתי.
---------------
שנתיים קודם
שש בוקר, קוים דקיקים של טרם אור חדרו דרך חריצי התריס אל הקיר
שממול, מותשת משכתי את השמיכה מעל לראשי וניסיתי לשוב ולהירדם,
אני שונאת את הלילות האלה, המחשבות הטריפו אותי כל הלילה,
אחרי עשר דקות של אחיזה נואשת בשינה ויתרתי וקמתי להתקלח,
מתחת למים הרותחים עצמתי עיניים וניסיתי לחשוב איך יהיה, לספר
לאדם זר את החיים שלי. התיישבתי עם הקפה ומשכתי את הזמן ,
הדלקתי את הרדיו וכיביתי, ברבע לשמונה יצאתי מהבית ונסעתי
לכתובת שהוא נתן לי בטלפון, כמובן שהגעתי לפני הזמן, הרי מראש
תכננתי וידעתי בדיוק איך מגיעים לרחוב בו הוא גר, כמו לעצבן
אותי המעלית הגיעה מיד ותוך דקה מצאתי את עצמי עומדת ליד הדלת
שלו. האור במסדרון כבה והתפללתי שאף אחד לא יצא. עמדתי בחושך
והקשבתי. מוסיקה קלאסית ניגנה בפנים, הסתכלתי על השלט התלוי
ליד הדלת ד"ר זה לא היה שלט רגיל של קליניקות אלא שלט
של בית שמחכה שיתווספו לו עוד שמות ואני כבר ידעתי איך החדר
נראה , נזירי משהו, קירות לבנים, ספות עור מעוצבות בקווים
נקיים והרבה ספרים. עצמתי את העיניים, אמרתי לעצמי "על החיים
ועל המוות" ודפקתי.
הוא פתח לי ואמר "נילי, נכון?" "כן" חייכתי , בתנועת יד הוא
הוביל אותי פנימה.
"קפה?" הוא שאל "כן" השבתי , הגרון שלי התייבש לגמרי. הוא ניגש
להכין ואני ניצלתי את ההזדמנות להסתכל סביב, הוא נראה בדיוק
כמו שדמיינתי. ספרייה גדולה, אוסף דיסקים בצד, במערכת ניגנה
באותו הרגע מוסיקת בארוק מדהימה ואני התענגתי. הוא חזר עם ספל
קפה גדול וכיבה את המוסיקה.
"אני צריכה לשכב" שאלתי "כמו שרואים בסרטים?"
"את יכולה פשוט לשבת" ענה לי בחיוך והתיישב בעצמו על כורסת עור
שהייתי מתה שתעמוד אצלי בסלון. התיישבתי על ספה גדולה בין
כריות קטנות וצבעוניות ושתיתי מהקפה, "אז איך מתחילים" שאלתי
במבוכה " לספר לך על הילדות שלי? על החלומות? " ראיתי איך הוא
בוחן אותי ביסודיות,
קודם ספרי לי מה קרה? למה עכשיו? למה החלטת שאת צריכה לבוא
לפה?
התחלנו להיפגש פעמיים בשבוע בבקרים, על כוס קפה התחלתי לספר לו
את סיפור חיי. |
