בכי - הגדרה
בכי הינו פורקן אישי עז וחד של רגשות או קונפליקטים חברתיים
אצל בני האדם, וכמו רוב הרגשות החברתיים הוא ניחן בביטוי
חיצוני מובהק שנועד להעביר את המסר הרגשי לחברה הסובבת.
הביטויים הפיזיים הרבים של הבכי יכולים לכלול בין השאר דמעות,
הסמקה, קצב לב מואץ ויבבה.

- באר שבע
12. 7
"118 בוקר טוב."
"כן, תראה אני חייבת להגיד לך, אה... אני לא יכולה להמשיך ככה
יותר", ואז מגיעה התפרצות הבכי הקבועה. אני כבר לא מתרגש, רק
חודש פה בעבודה והכאב האנושי הכי בסיסי עדיין מעורר בי אמפתיה
אבל זו הולכת ומתכהה מיום ליום. אולי זה חשוב כדי להישאר
יעילים.
"רחל?" אני כבר מזהה אותה בתוך בליל הקולות והרעשים שמרכיבים
את התקופה.
"כן", היא עונה באותו טון החלטי מפתיע. השאלה בדבר שמה מוציאה
ממנה עוצמות ווקאליות של חיוניות שעומדת בסתירה לכל התשובות
שניתנות לפני ואחרי השאלה אודות שמה.
"דיברת עם העובדת הסוציאלית שלך?"
שתיקה, שתיקה ארוכה, ואז התפרצות בכי קבועה שאני מכבד בשתיקה,
משחק את התפקיד שלי בריטואל היומי.
"היא לא מתייחסת אליי, אף, אף אחד לא, אף אחד לא מתייחס, אני
כמו מתה."
אני נותן למילים שלה להיעצר ולחלחל אליי לאט לאט, להיספג אל
תוך השתיקה שבתוך הקו, שתיקה שעומדת בניגוד למתרחש בתוך המוקד
- שם צעירות משוחררות מפגינות שמץ נעורים מדוכא תחת ההשפעה של
שעות הבוקר המוקדמות.
"רחל, את רוצה שנדבר עם יונה כדי שתצור איתך קשר?" אני מנסה
בקול הכי רך. קול שמיום ליום מתחספס. בסופו של דבר באמת למי
אכפת מרחל, בטח לא ליונה העובדת הסוציאלית שלה, בטח לא למשפחה
שלה שגדלה עם אימא שמטופלת בבריאות הנפש, פייר, בטח שלא לי.
"לא, אל תדבר איתה, תודה שהקשבת, אני, אני... אני רק הייתי
צריכה לדבר, תודה."
"אין בעיה, רחל, מתי שאת רוצה אנחנו פה", את סוף המשפט אמרתי
כבר לעצמי כי גם לרחל לא ממש אכפת מה יש לי להגיד לה, רגע
אחרי שהיא גמרה.
חצי שעה אחר כך, על מסך 17 אינטש, אתרי האינטרנט מתחילים
לפלוט נתונים אודות חטיפה בצפון. "שים ערוץ 2", אלה צועקת לי
מהמחשב ליד. אני מדליק, כולם מודאגים, מוקד המצוקה שלנו מנמיך
ווליום, מרחיב סבלנות, קשוב.
בערב יוצאת הודעה לאקונית ממשרד ראש הממשלה: "ישראל תגיב
בצורה תקיפה וקשה כנגד מחוללי הפעולה בגבול הצפון והגורמים
האחראים לה, וכן תפעל לסכל מאמצים ופעילויות המכוונים כנגד
ישראל."
נשם 1
בערב אני יוצא עם נשם, שם החיבה שהמצאתי לאישה שאיתי אחרי
ששמות אחרים נפסלו כתוצאה משימוש קודם או פשוט כי זה לא
התיישב לי נכון.
נשם שלי אוהב בדרכו, דרך לא לי, דרך לא מוכרת, ואני אוהב
אותו, ומי שימשיך איתי את מסע הקריאה הזה, מסע שגם לי המסלול
בו ברור באופן מעורפל - והימים ימי תחילת יולי וכל הדרכים
מעורפלות - אז מי שימשיך איתי את המסע ייאלץ להתמודד עם
האינפנטיליות המסוימת שבלדבר על האישה שלך בלשון זכר, ולמי
שציניקן באופיו? לו אני לא דואג, הוא יקבל ממילא את מנת הרעל
שלו במסע אל תוך הערפל בקיץ 2006.

- כרם שלום
25.6
לילה, מדי פעם יללת תנים קורעת את השקט המדברי, אתמול חשבתי
איך השמות של המקום הזה מבטיחים הרבה ומקיימים מעט, חבל אשכול
ובתוכו כיסופים, כרם של שלום, מושבים עם שמות כמו יבול או פרי
גן אבל מעבר לגדר, מעבר לגדר.
אני קצת מנומנם, מדי פעם מתעורר בבהלה, אני לא מפחד מהפלשתים,
הישמעאלים, או כמו שהם היו רוצים שאכנה אותם - הפלשתינים, אני
מפחד מהמפקד התורן, בעוד יומיים אני יוצא הביתה, ושבירת שמירה
יכולה לשנות את הנתון הנזיל הזה, אבל אני עייף, הרוח הקרה
שבלילה, השרירים שתפוסים כתוצאה מיום הטיפול שעשינו לטנקים,
העיניים נעצמות, ואז כמו שאומרים, תמיד, כשאתה הכי פחות מוכן
זה מגיע.
הסאגר נשמע כמו שרשרת נאדים בעוצמות משתנות שמתקרבות לאוזן
וכדור של אש מתעופף מעל למחסום סופה ומתגלגל משם לכאן ואז
הבום מחריש האוזניים, והקליעים שמתחילים להתעופף... כשנגמר
הכול אנחנו רצים לטנק ואני רואה את המפקד התורן שכל כך חששתי
ממנו מוטל הרוג, לידו שני מלוכלכים, והגופה של פלוסקר. בבוקר
תצא הודעה לאקונית ממשרד ראש הממשלה: "ישראל רואה באירוע
הטרור שאירע היום אירוע חמור. האחריות לאירוע מוטלת על הרשות
הפלסטינית, ביו"ר הרשות ובממשלת הרשות הפלסטינית על כל המשתמע
מכך."
אבל לעזאזל, איפה גלעד?
נשם 2 - 11.9
פולואפ של "עובדה" על הכתבות האחרונות ששידרה התוכנית
ובתוכה
הכתבה של איתי אנגל מלווה את גדוד 931 של הנח"ל בדרכו למשימה
בתוך לבנון. אני ונשם שוכבים במיטה, מגורים, מפוהקים,
אוהבים,
פתאום הדמעות הארורות האלה שעולות לי בעיניים בכל פעם
שמדברים
על המלחמה. נשם שואלת אם הכול בסדר, יודעת גם להרפות, נותנת
חיבוק חם ומשחררת. בגלל זה אני אוהב אותך נשם, בגלל זה.

- באר שבע
2.8

21:40
"118 שלום."
"הבט, עיריית חיפה מנסה להתנקש בחיי, הם אומרים שאני מקרה של
בריאות הנפש, וזה כואב לי, כואב לי מאוד, למה הממסד לא מודה
שהוא מנסה להרעיל אותי?" אפשר לסמוך על יהודה שגם בתוך התופת
של הקטיושות הוא לא ישכח את הקנוניה הנוראה שמתבשלת נגדו
בעיריית חיפה בחמש עשרה השנים האחרונות.
"יהודה, יש לנו המון פניות כרגע מהמקלטים, אנחנו לא הכתובת
לעניין הזה, הסברנו לך את זה הרבה פעמים. אני אאלץ לנתק את
השיחה."
"אבל אני מפחד", יהודה מפתיע בטון אסרטיבי.
"מעיריית חיפה?"
"לא, מהחיזבאללה."
נספחי המשמרת
02:00-02:01 - "חייל, מדברים מיחידת המילואים שלך, זוהי הודעת
חירום."
02:02 - "נשם, אני מארגן תיק ונוסע למלחמה, לא יודע לכמה זמן,
אני רק יודע שזה מתחיל עכשיו."
גשמים בקיץ מה28.6- ועד בכלל - עזה
"שליט דרומי", "אלוני הבשן", "היזון חוזר", "ציון סופי",
"עמודי שמשון", "קו האופק", "גן נעול" - כלל המבצעים שביצע
צה"ל ברצועה בטענה הרשמית שנעשו לקדם את שחרורו של גלעד אבל
בתכלס בסיסם בשאיפה הקיומית לזיין את האימ-אימ-אימא שלהם, כמו
שכל אדם שפוי יאמר לך: "אם תיתן לי 10 דקות... אח... רק 10
דקות... ניכנס לשם ונקצוץ אותם. מה שצריך זה לקצוץ, לקצוץ."
אבל לפעמים הסכין הקוצצת מפנה להביה כלפי האוחזים בה. קחו
למשל את סמל-ראשון יהודה באסל, בן 21, מהיישוב ינון, שנהרג
מאש שנפתחה לעבר כוח צה"ל במהלך פעילות צה"ל במרחב אל-עטטרה
שבצפון רצועת עזה, ושימו יד על הלב אם עד עכשיו שמעתם על מרחב
אל עטטרה, או שזכרתם את שמו של יהודה. אז? אז יהודה נפגע מירי
ופונה לבית-חולים, ושם נקבע מותו. וההודעה? היא נמסרה למשפחת
החייל.
בכי - תועלת
התועלת המיידית שהבכייה נותנת היא עצומה - מעין שקט תעשייתי
לפרק זמן לא ארוך המאפשרת לבוכה להתעשת ולהתנער מהקונפליקטים
שאיימו לשתקו.

3.8
חורשה ליד מעלות
המדריך ללוחמת גרילה מסביר לנו איך הולכים בסבך. אנחנו
מתחילים לקלוט שזה רציני. אני הולך עם מטול הרימונים שקיבלתי
בצד שמאל של הכוח, ערוסי 'החוזר בתשובה' עושה לנו ביום אויב,
הוא פורץ מתוך הסבך וצועק "אש, אש, אש", אני נופל מאחורי סלע
ונשרט, צורח בחזרה "אש אש אש". אחרי 20 דקות של משחק כזה
אנחנו, על פי הצבא, מוכנים למלחמה. אני מנצל את ההזדמנות
להתנצל בפני בעלי מטע השזיפים שקפצתי מעל גדרותיו כדי להעמיס
מהפרי המתוק המתוק הזה, ובאותה הזדמנות מבהיר כי אין לו כלל
על מה לכעוס גם כי הפרי היה בשל למדי וסביר שהיה נרקב על
העצים, וגם בגלל שהפרי לא היה נרקב על העצים בכלל כי ברגע
שעלינו על האוטובוס, רעד בו עבר, ובמטע השזיפים טיל קטיושה
נחת.

דודה איריס
"הכאב העלום
יותר טוב מכלום
ואם לא היה העצב המחריד
אולי הייתי
חותכת איזה וריד"
את דודה איריס פגשתי ב2001-. אני עברתי משבר משלי והשירים
שלה, מתוך אתר האינטרנט, דיברו אליי. השיר הזה למשל נקרא:
"מכורה". שוחחנו הרבה, איריס ואני, אם כי מעולם לא נפגשנו.
בטרמינולוגיה הפרטית הקטנה שטיפחנו היא הייתה דודה שלי, פועל
נלווה לקול הצעיר שלה ולהפתעה שנלוותה לתגובתי לשמע גילה
הביולוגי. הזמן הווירטואלי נוסע ואני ואיריס התרחקנו משיחות
למיילים וממיילים לתגובות ספוראדיות על שיר פה ושיר שם. בשבוע
האחרון של המילואים הגדוד ערך ערב הקדשה ללוחמים שנפלו. אחד
מהם, נמרוד, כתב שיר מדהים שהוצג באותו ערב ואני מצטט שלושה
בתים מתוכו:
יריתי באחמד ששיגר את הנ"ט
מהחדר של הבת שלו בכנא
חשבתי עלייך והנחתי שבאמת
את הדין אני אתן בסוף לאללה
תגידי האם זה יעזור
מחר-מחרתיים כשאחזור
וכל העסק ייגמר
ספרי לי שכל זה ישתנה
בסוף נלחמים כמו חיות
בסוף נלחמים כדי לחיות
בשביל השקט שבפנים
עד היום אני מנוי ליצירות של איריס, וכשקיבלתי את ההודעה על
יצירה חדשה של איריס שכותרתה צו 8 נכנסתי מתוך סקרנות כדי
לגלות את הבית הראשון מתוכו:
נמרוד גויס בצו 8. איריס סגרה את הדלת של ארון הבגדים
ואמרה, תישאר.
איריס מפקדת קשוחה מאלדד, הרס"פ החביב, גם הוא מילואימניק.
נעמדה מאיימת, חוסמת כל דרך,
המדים בארון, נעליים גבוהות.
כל רמ"ח של אישה, ברחמה היא ילדה לו,
אתה לא הולך. כך נחוש היא אומרת. כבר נימה של אימה בקולה
נאחזת.
המשורר שנפל חלל היה בן גילי, המשורר שנפל היה בן הגדוד שלי,
היה בן הדוד שלי, האיש המקסים הזה היה הבן של איריס.
נשם 3
התפרצנו ורבנו. נשם רגילה לכניסות מלאות כריזמה, לגברים שבצלם
היא יכולה לחסות, נשם רגילה שהאהבה זה קדימה הסתער. אני רגיל
שהאהבה זה מנוחה ונחלה. כשחזרתי מלבנון זה התפוצץ ונפרדנו.
כשקראו לי להגן על המולדת הסתערתי, כשאיימו לי על הקריירה
תמיד התייצבתי, כשהגוף התעייף - התאמנתי. לאהבה של החיים
אמרתי בסדר. רוצה ללכת? היי שלום. תפסתי את עצמי בתוך הערפל
של 2006 מאמץ ראייה, ונלחמתי על נשם שלי, היא נשארה. במלחמה
אחת נרשם ניצחון בקיץ 2006. וגם בגלל זה, נשם, גם בגלל זה,
אני אותך אוהב.

יומולדת (בטוח) שמח (לא ממש) 28.8.06
גלעד עבר דרך השמות היפים, התחנך במצפה הילה, בכפר ורדים,
ונחטף בכרם שלום, הצטיין במדעים ותחביביו העיקריים הם מתמטיקה
וספורט. הרבו לומר עליו שהוא שקט ומופנם, את התמונה הראשונה
שמצאו ושהועברה לתקשורת החליפו לבסוף, מופנם מדי הייתה
התחושה. וכל העם עקב אחרי התנהלותו של האבא שמומחי התיוג
מיהרו לכנותה "האצילית" - "בולשיט אחד גדול", התפרצתי באיזו
שיחה במארון א-ראס במהלך שמירה שאחד החבר'ה מלמל "איזה אצילי"
ביחס לאב. "מי שלא ערס במדינה הזאת, מי שלא צורח, גם לעולם לא
יקבל".
גלעד שליט החליף קידומת בשבי הפלסטיני, ואנחנו, שכבר ראינו את
ההתנהלות שלהם ברמאללה, וברצועה, נשאנו תפילה קטנה בלב
כשראינו את חבריו מפריחים בלונים באזור חטיפתו, השיבו נא אותו
בריא בנפשו.
אביבים 4-5.8
יום שישי בלילה, האוטובוס נכנס למושב אביבים הנטוש.
החב"דניקים השאירו עוגות, וארגזים של תרומות שאספה תנועת בני
עקיבא, הקייטרינג הצבאי שהגיע באיחור שלח את כולנו מורעבים
להסתער על האוכל. אחרי הנסיעה לכאן, אחרי הטילים ויישובי
הרפאים שראינו בדרך, כולם מבינים שהפעם זה רציני. שיחת פלוגה
ומולי המ"פ מדבר על המשימה, כניסה רגלית למארון א-ראס,
השתלטות על בית ל72- שעות, וחזרה לאביבים להתרעננות ולקבלת
משימה נוספת. כולם ממורמרים, הציוד שעלינו בלוי, וקולות מרי
נשמעים. דוד מתפרץ על המ"פ ומאשים אותו שהוא שולח אותנו כצאן
לטבח, אחרים יותר רדיקלים. ב03:00- בבוקר מחליטים על עוד יום
של התארגנות. לילה אחרי כבר החלפנו ציודים, ביצענו שנורר
מבסיסים שכנים ואנחנו מוכנים פחות או יותר. הפחד מחלחל,
ואנחנו מסתדרים בשני טורים, נכנסים למסע אל הלא נודע בארץ
הארזים.
עמיר פרץ תתפטר
אני מגדיר את עצמי כאיש ימין במובן המקובל של המילה. לקצוץ,
ציונות, כוח. בבחירות האחרונות הצבעתי לעמיר פרץ. מה לעשות
שאין ימין חברתי, וכשהימין הפוליטי נראה כמו שרון ואולמרט,
והאלטרנטיבה השנייה היא הקפיטליזם מבית מדרשו של נתניהו, לא
נותרו לי הרבה ברירות. נווה, שהיה הקצין שלי בסדיר, תמיד אמר
שבארץ מצביעים למפלגה כמו שאוהדים קבוצת כדורגל, אז אני
החלפתי את הצעיף. מסתבר שגם הוא. שבוע אחרי, הממשלה שלו העלתה
את המחיר של הלחם האחיד, שבועיים אחר כך הוא נכנס למשרד
הביטחון, הוא שותף לממשלה הראשונה שבה אין שר רווחה מכהן,
ובימים הקרובים יעבור תקציב מלא בגזירות חברתיות. פראיירים לא
מתים, כך מסתבר. אחרי החטיפה נאסארללה כינה אותו "שדיד" -
חדש, טירון, לא מנוסה. פרץ לא עמד בפרץ והתפרץ בסגנון
"נאסארללה עוד ילמד מי זה פרץ". מי ילמד אותו, עמיר? אני?
התקווה הגדולה של השמאל החברתי שאיחד אנשי רוח, ברוורמנים,
יחימוביצ'ים, קובי אוזים, התגלה כבלון נפוח.
מי שחזר מהמלחמה גילה שנבחרי הציבור שלו תוקעים את הסכין
(לקצוץ, לקצוץ) אחד בשני, ששר המשפטים שלו מעדיף לתקוע את
הלשון, והנשיא פשוט לתקוע. הרמטכ"ל לשעבר רוצה שכל הצמרת
תתפטר, הרמטכ"ל הנוכחי מנהל את הקרבות שלו בבורסה (תמכור,
תמכור, וזיעה, ואנשים בעלי כרס, ודולרים ירוקים), שר התחבורה
רוצה לחזור להיות שר הביטחון, ראש הממשלה רוצה שקט. אבל יותר
מכולם אני כועס על עמיר. אתה, שהיית שייך למלחמה אחרת, מכרת
נשמתך לשטן האמביציה. נכשלת. תלך.

פדיון שבויים
פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה
כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים,
ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על
"לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו, ז), ועל "לא
תעמד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), ועל "לא ירדנו בפרך לעיניך"
(שם כה, נג), ובטל מצוות "פתח תפתח את ידך לו" (דברים טו, ח),
ומצוות "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו), "ואהבת לרעך כמוך" (שם
יט, יח), ו"הצל לקוחים למות" (משלי כד, יא) והרבה דברים כאלו.
ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים. רמב"ם, הלכות מתנות עניים,
פרק ח, הלכה י.
מארון א-ראס 12.8
72 שעות כבר לא יהיה, אני חושב בעוד אנחנו נכנסים ליום השישי
שלנו בבית הנטוש של משפחת סגן מפקד החיזבאללה במארון. הערבים
כאן הם לא הסטנדרטיים, חולפת במוחי מחשבה גזענית למראה מותגים
כמו נס קפה תוצרת נסטלה, טמפונים אירופאים במגירות והריהוט
המשובח. הקשיים כאן רבים ומגוונים, פצצות המרגמה שנוחתות
מטרים ספורים מאיתנו, הכדורים שירו עלינו כוחותינו כי היה קר
ולבשנו מעילים ערביים ויחידה מובחרת שהייתה לידינו (מסתבר)
נבהלה מהערבים החמושים שהתגלתה לה מטרים ספורים ממנה, וגם
המחסור במזון הם מהקשיים היותר נסבלים. הסיגריות, זה, זה
הקושי. הן נגמרו לפני יומיים, ואני מוצא את עצמי פשוט עצוב.
מבצע את המשימות ואחריהן שוכב לישון בקריז. בסוף מצאנו שדה של
טבק, ייבשנו ועישנו. היה מגעיל. למחרת הטנק הביא שלוש קופסאות
נובלס. ישבתי בחדר השינה הנטוש של אחת הבנות לבית משפחת
חיזבאללה, על הרצפה בערימות הצרכים הארציים של חיילי צה"ל, על
הקירות כבר ציירו גרפיטים, הצחנה שורה בכל, הדלקתי לי סיגריה,
נשמתי עמוק עמוק, מחזיק את האוויר בריאות ככל שניתן ונשפתי
החוצה עשן. נגעתי באושר מהמקום הכי נמוך - ככה אני חש.

תפילה לשלום החטופים
מי שבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה, הוא
יברך את החיילים החטופים והשבויים והשבויים בידי אויבינו
גלעד בן אביבה שליט
אהוד בן מלכה גולדוסר
אלדד בן טובה רגב
הקב"ה ישמרם ויצילם מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה. וימלא
רחמים עליהם להחלימם ולרפאם להחזיקם ולהחיותם ויוציאם במהרה
לחירות עולם בחזרה לחיק משפחותיהם. יזכו לאורך ימים ושנות
חיים ברוב עז ושלום. ובזכות אבות תושיע בנים, ויקיים בהם
הפסוק "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך" השתא בעגלא ובזמן
קריב, ונאמר אמן.
תכלה שנה וקללותיה
ספטמבר 99', ערב ראש השנה, אני וסבי המנוח מתארגנים להליכה אל
בית הכנסת. זה הזמן לבקש סליחה מהבורא, זה הזמן להתחדשות, ראש
השנה הראשון שאני משוחרר מהצבא, סיימתי פסיכומטרי בציון גבוה,
סיימתי קשר זוגי אומלל, ונרשמתי ללימודי הפסיכולוגיה - מה עוד
תבקשי מאיתנו מכורה. רוח קלה עברה בחלון שבקומה השנייה וברגע
שאחרי הראי הענק שהיווה את דלת הארון התרסק למיליוני זגוגיות
קטנות. ידעתי, פשוט ידעתי שלפניי שבע שנים קשות. והן היו.
מכרים מתו טרם זמנם, משפחות התרסקו, לבבות דיממו למוות, והמפה
לא התיישרה עם הרצון. הפינאלה הייתה המלחמה.
ספטמבר 2006, ריציתי את עונשי, תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה
וברכותיה.


השירים "מכורה", "צו 8" - איריס סין - גם "בבמה חדשה".
בכי - הגדרות מתוך וויקיפדיה, האנציקלופדיה המקוונת ברשת.
תפילה לשלום החטופים - מאת הרב הראשי לישראל הרב עמאר.