1
כן, גם בבוקר כשהתעורר מסיוטו עדיין צבטה את
מוחו המחשבה שאולי היום הוא היום שאותו הוא חוזה כבר שנה.
כרגיל, גם היום הוא נרעד והתחלחל לעצם המחשבה. קור שרט את גופו
המיוזע. הוא התרומם ממיטתו ומיד פתח את החלון: ראשית פתח את
חלון הזכוכית, לאחר מכן הזיז את מסגרת התריסים, ולבסוף הרים
מוט ודחף גם את חלון הפלדה המהווה חלק בלתי נפרד מקופסת המתכת
העטופה בבטון שבה חי. החדר הקטן התמלא כולו בלובן מדברי
מסנוור.
בתוך קשתיות עיניו, צבען פלדה, הבהיק לפתע ערבוב הגוונים
החולניים עם גווני הדבש אשר איים ממש לפרוץ פנימה אל תוך
האישון, אך עד כה רק יצר מן כוכב מוזהב סביבו. דבר זה מזכיר
ביופיו את ההילה הזוהרת שמקיפה את הירח הירקרק בשעות הלילה
הערפיליות אחרי גשם חורפי; בשעות כאלה הפועלים הרומנים עדיין
צועקים לחבריהם מקצה הרחוב לקצה השני, כי הבניין שהתחילו לבנות
בשביל הקבלן שמשלם סכומים שאין בהם די בכדי לממן משפחה, להרשות
לעצמם לשכור דירה, או אפילו לאכול כמו שצריך ארוחת בוקר, לא
יבנה בקרוב.
כנראה שיצטרכו הפועלים למצוא עבודה נוספת ולא לישון כלל בלילה,
חשב לעצמו במבט מהוסס כלפי מעלה אחד מאותם חייכנים שצבעו השחום
העיד על עמל רב תחת השמש היוקדת אשר נועצת את קרניה בעוברים
ובשבים ברחוב 'חללים'. את אותם 'עוברים ושבים', אגב, ראו עיני
הפלדה המוזהבות שהביטו דרך החלון בבוקר זה, אשר נראה להן משום
מה טוב מכדי להיות אמיתי. מיד נשאבו פנימה האישונים בחשד כי
צבעו הבהיר של היום מבשר רק רעות.
- האנשים צפופים היום ברחוב כמו אבק. מפחיד, אפילו לנשום קשה.
אוי, וגם החדר מלוכלך, אנקה פה קצת! - חשב לעצמו המביט ומיד
החל במלאכה. אבל למען האמת, ידידיי הקוראים, הבוקר ברחוב, על
אף מה שנראה לו, היה אביך כתמיד.
אילו נפל לפתע האדון מחלון קומתו השמינית, וודאי היה רואה את
שטיח הדשא הפרוש למטה ומכוסה ורדים כתומים- אדומים שמקיפים את
הבניין כולו מתקרב אל פניו במהירות מסחררת. הבניין נראה היה
כאילו עף לפתע, דומה לקליע שנורה מאקדח, ומנפץ את העננים שחברו
יחדיו ממעל. האנשים הקטנים היו מבזיקים לרגעים בעיניו מחלונות
מרפסותיהם בעת הנפילה.
אולי היה רואה לרגע את האשה העירומה שתלתה כביסה בקומה
השביעית, ובקומה מתחתיה את הזקנה שהחליקה על פרי מנגו ונפלה על
גבה, ובקומה החמישית מרוכז עד אימה הנער הצעיר שליד השולחן
יושב וכותב וכותב וכותב, וקומה מתחת לזאת הילדה הקטנה בת ה-7
פוצחת בשיר יללות ובפזמון של צרחות, ומתחת לזאת שוכבת השכנה
שאותה כה אהב במיטה של יואב, ומתחת לזאת נוחתת על יוספה הסטירה
הנוספת מתוך רצף סטירות שהכה בה כל יום בעלה. היא אפילו
התלוננה למשטרה, אך כנראה שזה כלל לא עזר. בדירה של קומה
ראשונה לא היה אף אחד כי כאן מתגוררת אותה שכנה שאהב שעכשיו
עסוקה בקומה השלישית במיטתו של יואב. ובלי שיספיק להיבהל
הנופל, ירגיש את האדמה עולה לקראתו ושוברת בסדר הגיוני ורצוף
את עצמות גופו שמתגלה כך לפתע פתאום כשביר ביותר.
אם נשתמש בהגיון, קרוב לוודאי שמיד נחשוב שהוא מת. אך אם רק
נרצה, נעזר בדמיון ונוכל להחיותו! ואז הוא יפקח את עיניו ויראה
שהבניין עדיין נטוע יציב במקומו, ולאחר שיתנער מחלקיקי הדשא
שנדבקו לבגדיו, כשיתרומם, יראה ממרחק לא רב מולו אשה, או מן
כדור אדומוזר המתנדנד מצד לצד עם סלי קניות דרך הכביש לעבר
ביתו שנמצא ברחוב צר בין עשרות בניינים אפורים ועקומים שצבעם
מתקלף וחושף את צבעי שכבות הטיח הקודמות: הצהובות והורודות,
הירקרקות והחומות. או שאולי זה בכלל טיח מסוג חדש, שנבחר
בקפידה מרובה ע"י אומן אשר החליט שהתיישנות מלאכותית יפה יותר
מהתיישנות טבעית, אך כל זאת ועוד התקבל לאחר התחבטות קשה
ומייאשת. רק לבסוף החליט שעדיף לצבע הבתים החדשים להיראות ישן
מהתחלה. הדבר יחסוך לו כמה וכמה תלונות על התיישנות הצבע. לכסף
כאן אין חשיבות כלל, כי הוא הרי אומן, אך בכל- זאת, בעניין שבו
הוא התחבט ולבסוף גם החליט, יש חיסכון כלכלי נהדר;
חיסכון של כסף, כידוע, מצריך חיסכון של זמן, מכאן שכאן יש רווח
כפול: זמן וגם כסף. ואולי אפילו רווח משולש אם נחשיב גם
ת'תלונות, או אפילו מרובע אם נחשוב על עתיד המדינה, השכונה,
הבניין, והכיס שלו. אין דבר נפלא יותר מתוצאות מהירות, יעילות
וזולות - זאת אומנות בפני עצמה, חשב לעצמו האומן וצחק במלוא
ההתרגשות.
האשה הכדורית- אדומוזרה המשיכה בינתיים ועדיין מתגלגלת לכיוון
ביתה בהתנשמות כלבית; אם נעקוב אחריה קצת, נזהה מיד שכובעה
עשוי קש, בגדייה צבעוניים ולא תואמים כלל את מצב רוחה, גופה
כנראה מכביד מאוד על התגלגלותה. צורתה, צבעה והבעת פנייה כאילו
אומרים תוך כדי קריצה - ובכן, אני עגבנייה ויש לי רגליים.
הסתכלו עליי, הסתכלו! אני בטוחה שעד כה מעולם עוד לא ראיתם
מישהי כמוני. בואו, תעקבו אחרי, יהיה מעניין! - וכאשר נכנסת
העגבנייה לדירה השביעית בקומה השלישית בבניין שבו ארבע קומות,
היא מתנשפת כולה בכבדות וממלמלת משהו ברוסית כשתוך כדי כך
מורחת בניסיון לנגב את הזיעה המטפטפת על עיניה ממצחה. זבוב
מתיישב מיד על פיה, ומשום מה מנסה בכל כוחו לחפור דרך להיכנס
פנימה דרך השפתיים הנעולות, היא יורקת אותו אך הוא לא מוותר
וחוזר שוב ושוב אל קו האופק הנעול שבו נפגשות שתי השפתיים.
- הוי - נאנחת, יורקת שוב את הזבוב ומניחה ברוב כאב בכדי
להראות לאלוהים שקשה לה והוא לא יאמין כמה קשה, את סלי הקניות
בדירתה שכוללת שלושה חדרים לא גדולים, ריהוט מזערי בתוכם,
טלוויזיה בסלון, ובחדר הקטן ביותר, בדרך כלל, יושב עגבניון קטן
שמצייר ציורים לא גדולים במיוחד ולא צבעוניים במיוחד שההורים
נוטים להחמיא להם במבטים ממוצמצים וחיוכים מאולצים. באותו חדר
ישן גם חתול פרסי לבן שמזכיר בתפיסת עולמו את בעליו, ולכן הוא
אוכל שמנת בעלת חמישה אחוזי שומן, ואך ורק של 'תנובה'.
בעלה של העגבנייה, איש גבוה המזכיר מאוד גמל באופן הליכתו
(לפני כל צעד הוא משליך את פניו קדימה תוך כדי מתיחת צווארו
כמו קפיץ), יצא מחדר השינה, ומיד, בלי שום היסוס, השליך את
פניו לעבר אישתו. שפתיו שאבו חלק מעור לחיה, וכאשר הרגיש את
זיעתה מתפתלת על שפתיו וכמעט עושה להטוט לתוך פיו, ניגב את
שפתיו בעדינות מעודנת, כך שאישתו לא תראה, וחייך אליה חיוך
שלמד לזייף עם הזמן. חיוך זה אמור להביע שימחה על שזו היא
אישתו, דווקא זו ולא אחרת.
סנטרה המכופל ושארי בשר פרצופה התקמטו לחיוך דומה. משום מה
העגבנייה העדיפה לקבל את חיוכו המזויף של הגמל כחיוך של אמת.
היא ירקה את הזבוב פעם נוספת וחשבה לעצמה ברוסית:
- שטו אנה חוצ'יט אתמניה אתה מוחה, פצ'ימו אנה ניאסטאבלית מניה
ופקויה? - (ובתרגום: מה הוא רוצה ממני הזבוב הזה, מדוע אינו
עוזב אותי במנוחה?), ומתוך תמונת שביעות הרצון הכללית פתח הגמל
את דלת הכניסה, והחליק בחיוך רחב דרך חדר המדרגות אל תוך
הרחוב- שם השתעל, התקפל בעווית מצחיקה, ופלט ליחה עד שכמעט
נחנק.
על גוש הליחה הקטן השחור- ירקרק אשר הבריק בהיוותרו על הכביש,
בצבצו סממנים של מחלה שבה לקה, כנראה מעודף עישון. הליחה משכה
את מבט חבורת הזבובים שחקרו עד לא מזמן גוויה של חתול דרוס
ומעוך שמעליה, בגן מעושב ומעוצץ בו רשרשו עלי העצים, קיפצו להם
בחיוך שובבי זאטוטים ורודי לחיים ומצומקי גוף. על אחד הספסלים
המוצלים בגן זה, תחת זרועות עטורות עלוות אקליפטוס נטוי, ישבו
עיני פלדה מוזהבות בתוך חוריהן בפניו של האדון שהביט דרך חלון
הקומה השמינית ברחוב 'חללים' לפני מספר לא רב של שעות. אדון זה
אשר אז עוד הציץ מחלונו החליט לצאת החוצה, על אף המחשבה שצבטה
ללא הרף את מוחו, ולבדוק האם באמת היום הוא היום שאותו הוא
חוזה כבר שנה. אתמול, אגב, הוא חשב שאתמול הוא היום שאותו הוא
חוזה כבר שנה, ושלשום הוא חשב ששלשום הוא היום שאותו הוא חוזה
כבר שנה, אבל אף אחד מהם כלל וכלל לא היה היום. הם היו ימים
רגילים שבהם הכל התנהל כשורה מבחינתו.
בימים רגילים כמו ההם, הוא היה קם בבוקר, פותח את החלון, שואף
פנימה את האוויר מבחוץ, מביט בשמחה על הרחוב שמתחת, ורץ לחדר
האמבט. על אף שתמיד נעמד מול המראה המכסה כמעט את כל הקיר, הוא
אף פעם לא הישיר מבט לכיוונה מפני שכבר מזמן הבין שתמיד יראה
בה רק את עצמו, ובכך לא היה לו שום עניין, שום צורך ושום רצון.
בחדר האמבט הוא צחצח את שיניו והסתרק. את שניהם הוא חשב שהוא
עשה היטב, אך מעולם לא היה בטוח בכך מכיוון שלא בדק את העניין,
חוץ מאשר לשאול לפעמים חברים קרובים, ולעיתים סתם מכרים או
עמיתים לעבודה שלא תמיד העזו להגיד לו את האמת בפניו. לפעמים
אמרו לו שהתסרוקת שלו נראית קצת אחרת היום, אבל תמיד הוסיפו
שבעצם גם אחרת זה לאו- דווקא רע. לאחר מכן היה מטגן חביתה
וצופה בחדשות בזמן שמעך את המזון בפיו. בד"כ התמקם על ספה
פינתית כחולה די גדולה שישבה בפינת חדר האורחים המרובע.
משהיה מסיים, היה קם ומקפץ במהירות לעבר מרפסתו- שם השקה את
עציציו, ששניים מהם היו צמחים מטפסים וטיפסו משום מה למטה,
לחלון הקומה השביעית- שם החליטה היום אותה ערומה שתלתה לה
כביסה, שהצמחים הללו פשוט מפריעים לה להביט על נוף השכונה, או
לפחות לחלון הבניין שממול, ולכן יש לגזוז אותם עכשיו ומיד, כי
הדבר באמת עובר כבר כל גבול. כן, כל גבול! וזה פשוט לא יתכן
מבחינתה. היא לא מוכנה לסבול בשביל אף אחד ולא איכפת לה כלום.
הרי אי אפשר לחיות ככה בלי פרטיות. כל הזמן יש מישהו שחודר לה
לעניינים וזה פשוט לא יתכן... יופי, עכשיו היא בוכה!!! והאמת
היא שבכלל לא איכפת לה שזה סתם צמחים, מפני שלה ול"סתם" צמחים
האלה אין שום קשר. שום קשר! ובכלל, העובדה שהם סתם צמחים רק
מוסיפה לטענה שאין להם זכות לפרוץ לה לתוך הדירה הפרטית שלה,
ובכלל אין להם שום זכויות, דווקא בגלל היותם סתם צמחים, סתם-
סתם צמחים. הרי אילו היו אלו בני אדם עם זכויות, אז אולי...
אבל צמחים? צמחים?? הלא זה אבסורד! זה ממש מעצבן אותה... יופי,
עכשיו היא שוב בוכה! אין פלא שהיא צורחת! היא לא מאמינה, היא
פשוט המומה. אנחנו יודעים בכלל כמה היא שילמה על הדירה
הזאת?...
היו עוד צמחים במרפסת. היה שם גם קקטוס קטן שצורתו ננס שידיו
הירוקות המלאות בקוצים מורמות כלפי מעלה בתדהמה מאוימת, ומתוך
ראשו העגול צומח גבשוש לא גדול שנדמה היה כי מישהו, שאת שמו
הקקטוס לעולם לא יגיד, חבט בראשו עם מחבת חם כל כך עד שהפצע
הזה עד עכשיו לא הגליד. ועוד שניים או שלושה צמחים נוספים צמחו
שם, אבל לטעמי הם לא היו מעניינים כמו השאר, ולכן אתן לדמיון
שלכם, הקוראים, להתפרע. לאחר ההשקיה היה חוזר האדון לארון
הבגדים ומשתהה מולו זמן רב בכדי לנסות להגדיר את מצב רוחו
וללבוש בגד אשר יסתור אותו. היום הוא לבש חולצה תכלכלה,
מכנסיים סגולים מחויטים וכהים בעלי גוונים מרובים ממש כמו
בגדיו של שחקן-רמאי על במה בתאורת לילה. בנוסף למכנס והחולצה
הוסיף האדון חליפה סגולה תאומת המכנס שמבליטה באופן מפליא
ומקסים את העניבה שצבעה סגול, ותיאטרלי לא פחות, אך בהיר בהרבה
יותר מצבע החליפה והמכנס.
בשנה האחרונה, לפני שהיה יוצא לעבודתו, תמיד היה ניגש לאותו
הגן- שם היה יושב על ספסל, מביט על הזאטוטים ואמהותיהם וחושב
לעצמו:
- איך זה כולם כך קופצים בשמחה, נוסעים לעבודתם באוטובוסים, או
מטיילים בשלווה, או יושבים כאן בפארק, או בביתם ברגיעה כשהכל
כאן בחוץ כה שונה? כן, מוזר לי מאוד שהאימהות היום צעירות
בהרבה מפעם, וגם נראות לא רע, בכלל לא רע, כן- כן... - ולאחר
הישיבה על ספסל, מיד היה עולה על קו מסוים מאוד של אוטובוס
ונוסע למקום בו עבד כאיש מכירות ושיווק של מוצר שבד"כ אף אחד
לא קנה מפני שאנשים לא אוהבים לא להיות בטוחים לגבי הקניות
שלהם.
דבר ידוע: כאשר צרכנים מרגישים שהמוצר שלהם יפגם בקרוב הם
מעדיפים להחזיר את המוצר מיד, בלי שום התלבטויות ודיחוי,
ולהגיד למוכר שהמוצר פשוט לא לטעמם, על אף שהמוכר המשופם בעל
הכרס, לרוב, וזה לגמרי מובן, לא יסכים לקבל את המוצר בחזרה,
ובנוסף לכך יצעק על הצרכן כי הוא חוצפן, ויגיד לו שהוא כבר פתח
את הקופסא, והרי אין לאף אחד מה לעשות עם זה עכשיו, כי למכור
את זה הוא לא יכול, ולהשתמש בזה הוא גם לא יכול, אז בעצם הוא
עצמו יהיה חייב לקנות את זה, ומה פתאום? מבחינת המוכר זה ממש
יוצא מן הכלל וחסר כל בושה מצד צרכן, לבוא ככה ולהחזיר מוצר
שכבר נפתח. מבחינתו עדיף לאבד לקוח ולא לצאת איזה פראייר. וזאת
הסיבה שבגללה אנשים לא קונים מוצרים מסוג כזה. וכך נראו הדברים
בעיני הפלדה המוזהבות של האדון שהדהודי פניות של צרכנים הציפו
את אוזניו, ולכן בדרך הביתה כאשר הוא ישב בתוך האוטובוס,
והצרכנים כבר היו רחוקים ממנו כל כך, הוא עדיין המשיך למלמל
לעצמו כאילו ניסה להוכיח למישהו שאין ביכולתו לעשות שום דבר עם
מוצרים שנפתחו, ושהוא עצמו לא יכול להרשות לעצמו לשלם מכיסו
הפרטי על כל מוצר פתוח שהצרכנים טוענים שהוא לא לטעמם.
הוא היה חוזר עייף הביתה בערב, ונמס על הספה כשמחוגי שעון
המטוטלת על הקיר הימני של חדר האורחים כבר מצביעים על שמונה או
תשע. השמש הייתה נעצמת ברקע בנייני השכונה שבה חי, ומכהה את
השמיים, תחילה לאט, מורחת כמו בצבעי מים את השמיים התכולים
בגוון בוהק של ורוד כתמתם שאותו הייתה מכהה בערבוב מהיר ומיומן
עם טיפות של סגול, על הסגול מורחת במשיכות מכחול ארוכות ורכות
קמצוץ של כחול, ולבסוף בוחשת הכל עם הכחול עד לקבלת גוון של
שחור שבתוכו עדיין נשארו כתמים קטנים וזוהרים של התכלת ההתחלתי
שכנראה פוספס. נותרו גם כמה עננים שלא קושקשו היטב ולכן קיבלו
צורות של מלאכים אפורים עם קרניים, וסוסים בעלי שש רגליים, וגם
כמה דגים פרוותיים עם שפתיים. כל אלו היו משאירים צללים
מרשימים במיוחד, אולי אפילו קצת מפחידים, דרך התריסים
והוילונות של החלון הגדול בחדר האורחים, על פני האדון שישב
בזמן זה על ספתו הפינתית הכחולה ובהה במרקע שבו מגיש החדשות
סלסל ממעמקי ביטנו קול מסונן ללא הפסקה ברצף מנגינת דיבורו.
וכך היו עיני הפלדה המוזהבות נעצמות בשנתיים האחרונות עד שנה
זו. השנה, כדור האור המתגלגל בנפתולי מבוך צינורות מחשבתו,
נכנס לתוך צינור אחר שכנראה השפיע על רגישותו של האדון. כיום
היה האדון יוצא לרחוב בחשד, אולי גם בפחד- מה...
2
יצא האדון לרחוב, וראה מולו איש לבוש שחורים שעמד ועישן לחוץ
בקצה הרחוב, ואז, בלי שום סיבה נראית לעין, השתעל האיש, והתקפל
בעווית מצחיקה ופלט ליחה עד כי כמעט נחנק. כעת נראה האיש כאילו
וויתר על איזה רעיון, או כאילו בא לו רעיון הרגע, הכניס את
ידיו לכיסים, והחל לרוץ לכיוונו של האדון, ולפתע נדמה לו,
לאדון, שהאיש הזה מיד יוציא סכין מכיס מעילו וידקור אותו המון
פעמים בבטן, בחזה, בגב, בפנים, ולא יפסיק, ינעץ, יפרום, וכך
ימשיך לדקור עד מוות. לאחר מכן יברח האיש בלי להשאיר אחריו שום
עקבות. האדון הנדקר ישכב שם מת בעיניים קרועות לרווחה בתדהמה,
ואף אחד לא יבוא לנקום את מותו או לבכות מול גווייתו העטופה
בשקית צלופן צהובה שתהיה כבר שכובה בתוך האדמה. אמנם יתכן
שהמשטרה תחקור מעט את העניין, אך מאחר ולא יהיו להם שום עדויות
והוכחות, ומכיוון שהעניין אינו חשוב דיו, יפסיקו השוטרים את
החקירה ויעברו בחזרה לסדר יומם: טיפול במקרי אונס, בעלים מכים,
תאונות שבכביש, התערטלות בפומבי, ולוחמה בטרור. בינתיים האיש
שנדמה היה כי רץ לכיוון עיניי הפלדה, פנה בעיקול חד לעבר אמצע
הכביש, שם עצר בבהלה לשמע צפצוף מכונית מחריש אוזניים.
- לא! - הספיק הוא לומר לפני שנסחט מפיו הדם שנראה לעיני הנהג
על הזכוכית הקדמית של הרכב.
מה שהועף לאחור לאחר הפגיעה, לא היה אלא גוש הבשר הנותר
מהפגישה המקרית בינו לבין פגוש המכונית הכסוף. הנהג לא עזב את
ההגה, להפך, הוא אחז בו בחוזק גדול מתמיד. פרצופו הלבין והוא
כולו הזיע מאוד. כשאני אומר הזיע מאוד, אני מתכוון לממש הרבה,
כל כך הרבה עד שהכיסא שעליו הוא ישב נרטב גם כן. עפעפיו פעורים
היו לרווחה כמו פיו, וגם לתוך שניהם נזלה בלי הפסקה הזיעה
ממצחו. הוא עצמו התאבן, ולכן המחזה כולו נראה מקרוב כמן מפל
מים מיניאטורי.
האדון בעל עיני הפלדה המוזהבות שעמד ליד המחזה הנורא וצפה בו,
החל משום מה לחשוב למה חשב קודם את מה שחשב, כלומר, שהאיש הזה
אשר רץ לכיוונו לפני רגע, וכעת אינו זז כלל, יוציא לפתע סכין
ויהרוג דווקא אותו? ולמה שיוציא סכין? ולמה שפתאום ידקור? ולמה
הוא חשב שזה מה שיקרה רק בגלל שראה שהאיש רץ לכיוונו? כל זה
נראה לו משונה ביותר ומשולל כל הגיון, ולכן הוא החליט לא
להתעמק בעניין זה יתר על המידה. הוא החליט להמשיך את יומו
כרגיל, ולכן, עדיין עסוק באותה מחשבה, צעד מהר יותר מתמיד לגן.
מאחורי גבו שהואר לסירוגין באדום או כחול, נשמע צליל יבבת
האמבולנס הזועק, שלתוכו הוכנסה הגופה עם הפה הפתוח שעדיין דימם
בחוסר נימוס מוחלט, וצליל נביחות מכונית המשטרה שמתוכה יצא
במהירות המפקד, ולתוכה הושלך ההמום כי דרס, שנתקל עם ביטנו
פעמיים בדלת, ועוד שלוש, או אפילו ארבע פעמים נחבט ראשו בגג
המכונית עד שנכנס לבסוף, וגם אז לא גרע עין מכתם הדם העגול
שכבר נראה לו מצויר או מודבק מרוב שהיה כה מדויק ויפה על סדקי
הזכוכית. לפתע נראה לו הכתם לגמרי מתאים על חלון מכוניתו
הקדמי, ואולי הוא אפילו שאל את עצמו מדוע לא מוכרים כתמים כאלה
בחנויות, מפני שבטוח שהוא היה קונה ומדביק כתם כזה על חלונו
כבר קודם לכן. לא בטוח שזה אכן הדבר אותו חשב, אבל כך תיארתי
לי שהיה.
מעניין מה באמת חשב האיש באותם רגעים? הייתי מתאווה לדעת,
וחבל שאינני יודע, וחבל לא רק לי, גם לכם זה חבל, אני יודע...
ובכן, אני יודע שחבל, אבל לא הכל אני יודע. האדם ומחשבתו הם
עניינים מסובכים, עדינים, ומורכבים כל כך, עד שאין ביכולתנו...
רגע, בעצם אני כן יודע מה הוא חשב, הנה: הוא חשב שאילו יכל הוא
לצייר את גלי הים המלבינים בשצף קצף בהגיעם אל חול החוף כמו
ידיים המושטות לקחת את מי או את מה שרק יתנו להן, הוא וודאי
היה מוסיף במשיכת מכחול גסה וחסרת כל זהירות את לוע הים הנפער
בתוך גל הבולע ספינות, אנשים, בניינים, עננים, ולבסוף גם אותו
ואת כל העולם שואב אל תוך מימיו הרכים, הקרים, שבעומק קיבתם
הכחולה, החיים נראים כה שקטים עד שנדמה כאילו לא התנהלה שם
מלחמה מעולם, ולא תיתכן כזאת בעתיד. כולם שם מתים בטבעיות: לא
נדרסים, לא נאכלים, לא מוכים, נשרפים, נחתכים או נורים, מתים
בשקט, בשלווה, מחויכים, כשעיניהם עצומות, חולמים בתוך שנת הנצח
את החיים הנפלאים שהיו, עד שנרקב האור, מחשיך, ונעלם יחד עם
הנשמה; ובעצם, אם כבר חושבים על כך, אולי כולם מגיעים לשם כבר
מתים, וזו הסיבה לכך שהכל כל- כך שקט ואין מלחמות?! ואולי בעצם
זה כלל לא מה שהאיש ההמום חשב. אבל למי בעצם איכפת, הרי נחמד
היה אילו כן חשב כך, לא? נעדיף להאמין שזו הייתה מחשבתו, ואם
לא הייתה זו מחשבתו שלו, אז וודאי הייתה שייכת למישהו אחר
שלבטח חשב אותה. אני אינני יודע כלום, ולהבטיח אינני רוצה. הרי
ידוע שאין תסכול גדול ומייאש יותר מהבטחה שהובטחה ולא מומשה.
לאדון בעל עיני הפלדה המוזהבות הבטיחו הרבה הבטחות שלא מומשו.
להבטחות מסוג זה הוא החל להסתגל לפני כשלוש שנים.
בתקופה ההיא, ההבטחות באמת היו בעלות חשיבות עליונה מבחינתו,
הוא ציפה להגשמה מלאה של כולן, ולאו דווקא בגלל שהיו הבטחות,
אלא מכיוון שמי שהבטיח אותן היה חשוב לו באופן מיוחד במינו, אך
מסיבה בלתי מובנת לחלוטין. הייתה זו השכנה שאותה הוא אהב אהבה
מוגבלת אמנם וצנועה, אך אמיתית וכנה עד כמה שאפשר שאהבה
אמיתית, כנה וטהורה תהיה בכלל קיימת בעולם.
היא הייתה בחורה צעירה ואולי גם נאה, והוא לא היה היחיד שהביט
בה במבטי פליאה וחשק. היא הייתה מסוג הגברות שמחוזרות מכל
הכיוונים ונחשקות בכל פינה. היא כל כך הזכירה לאנשים מישהי
מוכרת, עד שכל מקום שאליו הייתה נכנסת, אנשים כולם היו משמיעים
יחדיו בבת אחת קול תדהמה, ומיד אחריו, כמו בהסכמה כוללת,
ליקוקי שפתיים ושפשופים של כפות הידיים.
- אלוהים - הם אמרו לעצמם, - היא כל כך מוכרת עד שכמעט אפשר
לחשוב שהיא מישהי מפורסמת או משהו. ואם כן מפורסמת, אולי
עשירה. וודאי!!! מוכרחים להצטלם איתה. לפחות לבקש חתימה או קצת
כסף, אבל הכי משתלם יהיה כמובן לכבוש אותה בהצעת נישואין
ולחיות איתה חיי שלווה בוילה בת שלוש קומות בחו"ל. אמריקה,
שוויץ אולי. וודאי!!! עשרה חדרים, חמישה משרתים, מקרן טלביזיה
שבעים אינץ', רמקולים מכל הכיוונים, בריכה פרטית, עשרים
מכוניות: שש אדומות, חמש ורודות, עוד שש כחולות, ועוד שלוש
צהובות עם פנסים כאלה שנפתחים מלמטה, ונשים, עוד נשים, לטבוע
בים של נשים זועקות... אהה, כמה שהיא נוצצת. והפנים, הו, תכשיט
בלונדי זה, חייב להיות שווה לפחות שישים מיליון דולר, דולר,
דולר, דולר, דולר, דולר, דולר... היי, חכי, תסתובבי, תני מבט,
תסתכלי עלי בבקשה! עליי! בבקשה, עליי! תסתכלי עליי, אני כאן!
כך היו מתחננים כולם רק למבטה שהיה, אגב, לא מכוון לכיוון
מסוים. אילו היו לוקחים האנשים את הזמן לחקור את העניין
לעומקו, או לפחות להביט בה כמו שצריך, ולא כמו שגברים מסתכלים
על נשים, הם וודאי היו מגלים כבר מזמן שהיא הייתה פוזלת, שלרוב
נתקלת בדברים עם מצחה, ולא בגלל בעיית הפזילה דווקא, אלא
מכיוון שהיו לה שתי רגליים עקומות ביותר. תוספת נוספת של
התמקדות בפרטים הייתה מבהירה לאנשים שחסרות לה, וכאן זה מפתיע
מאוד מפני שהסיפור כלל אינו בדיוני, שתי אצבעות על ידה
השמאלית; את זה, אגב (יותר מוזר מזה כבר לא תשמעו) היא אפילו
לא מנסה להסתיר. דווקא ביד זו היא בד"כ מברכת אנשים לשלום. כמו
בזדון היא נוהגת להרים את היד באיטיות כזו, שכבר אי אפשר
להתעלם מהעובדה שעל כף היד יש רק שלוש, לא חמש, אצבעות מברכות;
לכן יש כאלו המאמינים כי הברכות שלה לוקות בחסר, תמיד יש גם את
הגורסים דעה זו; ובכל זאת, דווקא אותה כולם אהבו, וכך גם האדון
בעל עיני הפלדה המוזהבות.
על אופייה אין הרבה מה לומר. אף אחד לא גילה ממש אילו סוג של
טיפוסים היא אוהבת, נחמדה היא הייתה אל כולם. הרבה קשרים לא
היו לה, גם הרבה חברים לא היו לה, ובכלל היא הייתה די שקטה,
מוזרה במקצת, שמרה תמיד על מרחק מכולם, אפילו מהמקורבים אליה
ביותר; אבל מהפגיעות המשונה שלה נצנץ משהו נשי ביותר, רך, אולי
אפילו אימהי, מוזר ומושך בדרך שאותה גבר לעולם לא יצליח לנסח
בוודאות או בדיוק מוחלט.
על אף שגם גברים פגיעים לעיתים, רכים כשזה ממש נחוץ, אימהיים
באופן לא ברור אך עקבי באורח מפליא, וגם להם יכולות להיות
רגליים עקומות, רק שלוש אצבעות על ידם השמאלית ופזילה. היום
יכולים להיות להם אפילו איברים של נשים, ובינינו, הם יכולים
כבר לא להיות גברים בכלל, אבל זה כבר נושא אחר, ואל לנו לסטות
שוב מדרך העלילה העיקרית. הכוונה מלכתחילה הייתה להאיר את
העובדה שריח נשיות נטף מעיניה, ומשהו במבטה תמיד ביקש, אמנם
לרוב לא ברור היה לגמרי לאיזה כיוון, ולא ברור בדיוק מה, אבל
ביקש משהו דווקא מהגבר. היא והאדון נפגשו במקרה. הייתה זו אהבה
ממבט ראשון מצדו. המבט מצידה, כפי שכבר הוזכר, פזל.
אני כולי סליחה על סטייה ממהלך העלילה בכדי להביע הסבר ובקשה
אשר מהם אין להתעלם בגלל משקל חשיבותם, וזאת גם הסיבה שאני
כותב זאת עכשיו, כלומר, כאן באמצע הסיפור; אני חוזר ומדגיש
שהדברים הבאים הם בעלי חשיבות עליונה...
חשוב מאוד להבחין שהמומים המוזכרים בסיפור זה אינם לועגים
כלל על אנושיות פגומה, להפך, הם מקדמים אותה בברכה לתוך המסגרת
החברתית- השוויונית שבה הכל אוהב ומאושר, ולכן אין לצחוק על
בעלי המום סתם כך מתוך אטימות הרגש. יש לפתוח את שערי הלב
ולחוש את סבלם של האומללים עד כמה שהדבר רק מתאפשר לכם. בואו
נתאסף בחבורה גדולה ונהיה אנשים טובים יותר; תודה שמימית
קוראים יקרים, ושוב בהתנצלות כנה על ההפרעה, נמשיך:
הם נתקלו זה בזו כדרך אגב מיד לאחר שנשמע צליל ההיתקלות החלול
של מצחה בדלת המתכת של המעלית בבניין שבו שניהם התגוררו. היא
נפלה בעילפון לתוך ידיו המאוד לא יציבות. היא כמעט נפגעה
כשהחליקה גם מתוך ידיו, אך למזלם ברגע האחרון, לפני שהספיק
להיתקל מצחה גם ברצפה, האדון תפס בכל כוחו את קצה שיערה הארוך,
והחזיר אותה בעזרת השיער לזרועותיו המאוד לא יציבות. היא כמעט
החליקה שוב, אך הוא תמך בגבה עם ברכו. העניין התייצב. האדון
היה מאוד מרוצה, כמעט פלט צחוק חסר פשרות, אבל פשוט כחכח
בגרונו במקום. בעיניו היא נראתה כמו מלאך, אמנם עקום, אבל
בצורה היפה ביותר שיד הדמיון רק יכולה לגרד מן השמיים
המטולטלים. הוא רצה כבר אז לנשקה, אך משום מה התעטש הישר אל
תוך פניה. היא התעוררה מיד וניגבה אותו מעליה בזריזות. הוא
התנצל בכנות יוצאת מן הכלל, אך כלל לא ידע איך לאסוף את עצמו
מכיוון שהתפזר לגמרי, וחשב שאולי יפצה אותה בארוחה במסעדה
יוקרתית. אוח, מסעדה מפוארת אדירת ממדים כמו טרקלין ריקודים
בארמון בעל גוונים שונים ומשונים של עמימות, ורצפה מבריקה שהכל
משתקף בה: אנשים, אורות, שולחנות, וקירות שעל כולם ללא יוצא
דופן תלויות מראות. כך שמי שלא אהב להסתכל על עצמו, עדיף היה
לו לא נכנס לשם, כי שם היה נאלץ לראות את עצמו בכל מקום ומכל
הזוויות לפחות שלוש מאות פעמים. האדון ביקר במסעדה הזו פעם אחת
עם מישהי מאוד עשירה שהתאהבה בו, אבל הוא עצמו היה קריר למדי
לגביה מפני שללא שום סיבה מוצדקת הפריעה לו השומה השעירה על
סנטרה השמאלי. המסעדה ההיא נחרטה בזיכרונו כל כך חזק, עד שכל
פרט ופרט ישב בדיוק מוחלט בתוך תמונה צבעונית ומופלאה שמוסגרה
כבר מזמן היטב בתוך זיכרונו. הוא זכר ששולחנות מפוזרים היו על
פני כל החדר. פה- שולחן עגול מעץ מבריק, ונורה קטנה בעלת אור
בוהק במיוחד תלויה מעליו. שם- מולו, שולחן עגול מעץ מבריק, כמו
זה שכאן, אך מעליו נורה בלי אור כמעט. מימינו, שורות על גבי
טורים של שולחנות מרובעים, כשמעל, נורות בעלות גוון של אור
כחלחל. ומשמאלו, טורים על גבי שורות של שולחנות משולשים
שמעליהם נורות בעלות גוון של אור אדמדם. והמוזר בדבר, הוא שלצד
כל שולחן ישבו גבר ואשה, או אשה עם גבר, וכולם מוחלטים
בשתיקתם. זה אל זו, או זו אל זה רק חייכו. נראה כאילו בגלל שלא
היה להם מה לומר, חייכו, ואולי בגלל שחייכו לא היה להם מה
לומר. איך שלא היה, כמו שכבר נאמר - הדבר נראה די מוזר.
כאשר יצא האדון בעל עיני הפלדה המוזהבות מתוך בועת המחשבה,
להפתעתו היום היה כבר יום אחר לגמרי, חודשיים לאחר המקרה,
כלומר היום. הוא מצא את עצמו עומד במעלית כמעט לבד. רק ילדה
קטנה, בת שש, ואולי בעצם שבע, אחזה בחוזקה בכיס מכנסיו הימני.
כשנפגש מבטם הוא חייך ושאל לשלומה, מאיפה היא, ולמה היא נמצאת
לבד בתוך המעלית. איפה אבא ואימא שלה הוא שאל, וגם הסביר לה
מיד שהיום מסוכן מאוד להסתובב לבד, דברים רעים ומשונים
מתרחשים, לא כדאי לקחת סיכון, היא הרי כל כך קטנה, אין לה
אפילו סיכוי למצוא עבודה בעולם הזה, האכזר, וגם אם כן (הרי
היום מנצלים כל כוח עבודה שרק אפשר, העיקר שיהיה זול), כמה זמן
היא באמת חושבת שהיא תוכל להחזיק במשרה? הרי היום אין ביטחון
בכלום, בכלום ובאף אחד. חשבת שאתה מכיר את המעביד שלך. חשבת!
חשבת שאתם חברים. חשבת! פתאום מישהו חדש בא, מקבל את התפקיד
שלך, ואתה סתם מוכר דברים לא נחוצים לאנשים שלא קונים, ואם
לפעמים כן קונים, אז מחזירים ומבקשים את הכסף חזרה, ואם תחזיר,
תשלם מכספך על המוצר שהוחזר; ואיך אפשר לחיות ככה? איך אפשר
להתפרנס ככה? איך אפשר להזמין מישהי שנראית נורא מוכרת למסעדה
ככה? אפילו שחקנים לא מוכשרים מרוויחים יותר. רק הרמאים במדינה
הזאת מרוויחים מספיק כדי לחיות! איפה ההגינות שלנו, של בני
האדם. איפה, הא?
הילדה הקטנה שהתבוננה בפנים מחודדות ובאיפוק רב בפניו הרציניים
ביותר של האדון, לא יכלה עוד לעצור את פרץ הבכי שניתז מכפתורי
עיניה הירוקות מבעד לתלתלים הצהובים בתוספת צליל הצווחה
הצורמנית ביותר שאותה יכלו לשאת מיתרי קולה הנמליים, ודמיונו
הפרוע של האדם השפוי. היא האדימה כולה כששאפה אוויר לצריחת
צרחה שנדמתה לאדון כאחת שמתוכננת להיות אימתנית יותר מהתפרצות
של הר געש. למזלו, המופע האורקולי הסתיים כשהילדה תותחה
מהמעלית בקומה הרביעית והתפרצה לתוך דירה בצרחה שבשבילה היא
אספה את כל האוויר הקודם. מבעד לדלתה, בזמן שצרחה, היא שמעה את
דלת המעלית נסגרת, ואת המעלית יורדת יחד עם האדון בתוכה למטה.
היא הפסיקה לצעוק, הביטה בקיר הלבן הניצב מולה, וכעת רק בכתה
בשקט, כשמפעם לפעם היא בלעה דמעה לאחר ששיחקה איתה קצת בתוך
פיה, או שאפה בכל כוחה את זחלי אפה החלקלקים בחזרה למקום שממנו
הם יצאו. עיניה נעצמו אט- אט כמו מעצמן, הקיר הלבן החל לאבד את
צורתו היציבה, הוא התנופף משום מה כמו סדין ברוח, ונצבע כל רגע
יותר ויותר עד שהפך כולו לשחור בעיניה העצומות, וכך היא נרדמה
מוקפת בסדינים על הרצפה. הוילונות הלבנים התנפנפו דרך חלון
הסלון שדרכו נראה החוץ החשוך.
3.
האור נדלק בקומה השלישית מתוך ארבע קומות
הבניין, ועכשיו דפיקה חזקה עוד יותר התאגרפה בדלת. מספר הדירה
היה תשע. הדלת הייתה חומה, ואכן, למראית העין הייתה מסוג של
איזה עץ, ובדחיפה קלה תוכל וודאי לשבור אותה. אבל לא, אינך
יכול, שכן זוהי בעצם פלדה, וכעת כבר לעולם לא תשבור אותה, אבל
גם זה רק למראית עין, הרי אם יש לך לייזר...
- משפחת רזדבלניה... - צעק קול משוריין של גבר והמשיך לדפוק
זעוף על הדלת.
- כן... - נשמע קול ילד מאחורי הדלת הסגורה.
- יש מישהו חוץ ממך בבית, ילד? - שאל הקול בחומרה ושמע מבחוץ
את צליל סגירת המנעול.
- לא, אסור לי להכניס לכאן זרים, וגם לדבר איתם, או לקחת מהם
ממתקים ו... נו, וצעצועים ו... וגם עוד דברים כאלה. - ענה הקול
וסגר עוד מנעול.
- אני לא זר - ענה הזר והמשיך, - אני מפקד המשטרה. באתי כאן
להודיע חדשות מצערות ביותר, בן כמה אתה ילד? - שאל המפקד בדאגה
שכלל וכלל לא התאימה לשוטרים מסוגו.
- בן שבע! - ענה, ושאל פתאום בסקרנות מרובה - מצערות ביותר?
- הו- כן, מצערות ביותר! - ענה המפקד והזדקף עד כמה שרק יכל.
- מ- צ- ע- ר- ו- ת?? - חזר ושאל הילד בהדגשה.
- מצערות מאוד, מצערות יותר מאלה לא תשמע בזמן הקרוב - ענה
המפקד במסתוריות.
- איך כותבים את זה? - שאל הילד והוציא מיד דף ועיפרון - תגיד
לי אות אחרי אות!
המפקד שהיה לחוץ, ותמיד אמר שאין לו פנאי למשחקים, החליט בכל-
זאת לשתף פעולה. מעולם לא היה לו ילד.
- מם, צדי, עין, ריש, וו, תו. נו? - שאל המפקד בגבריות, והוסיף
בלגלוג - הספקת לרשום? - כן! - נשמעה התשובה החרוצה. - עכשיו
חכה רגע, אני אתקשר לאמא שלי לשאול אותה מה זה 'מצערות' - אמר
העגבניון הקטן ורץ מיד לטלפון. המפקד נבהל ושרט את פניו
ברוגזה:
- ילד, לא. ילד?! - הוא צעק בעצבנות.
- כן... - נענה הילד שכבר נמאס עליו לדבר מבעד לדלת הסגורה עם
אדם שהוא כלל לא מכיר.
- תפתח את הדלת הארורה הזו לעזאזל - צעק המפקד בכל כוחו, - או
שאני שובר אותך ואת הדלת לשניים. קודם את הדלת כמובן, ואחר כך
אותך. טוב, זה עניין ברור, יש הגיון. - אמר המפקד לעצמו,
והמשיך - אני כבר לא זר, אתה יודע בדיוק מי אני, מאיפה באתי,
ומה לעזאזל בדיוק אני רוצה! תפתח את הדלת המטופשת שתקועה לי
כאן מול העיניים. יש לי משהו חשוב לכתוב לאמא שלך ואני הולך,
בסדר? - שאל ועשה נשימות מיוחדות שלמד בקורס מיוחד בכדי להרגיע
את עצמו.
- טוב - ענה מיד הילד בבהלה, ופתח בחוסר רצון את הדלת.
המפקד ננעץ לרגע בעיניים התכולות ושאל, עדיין אינני מבין מדוע
שאל זאת, אך הוא שאל בכל- זאת: האם הוא, כלומר הילד, אוהב
שוטרים, והאם אולי הוא היה רוצה להיות אחד כזה בעצמו כשיגדל.
- אמא אמרה לי - ענה הילד בתמימות, - ששוטרים הם האנשים
הנוראיים ביותר, אכזריים שאין כמוהם בעולם כולו. הם הורגים
אנשים, יורים בהם, ואז הם נהיים לא רגישים, ו... נו, וגם- הם
לא מרוויחים כסף טוב.
- לא רגישים? אמא שלי מעולם לא אמרה לי דבר על כך, ההפך, היא
אמרה שדווקא מאוד יתאים לי להיות שוטר דווקא בגלל שאני רגיש,
ואפילו יתר על המידה. ותראה איך דיברתי איתך עכשיו, איך
השתעשענו, איך לא פרצתי פנימה לתוך הדירה, איך לא יריתי באף
אחד! מה, לא הייתי נחמד? הייתי נחמד, לא? - שאל המפקד וגיחך
גיחוך מגוחך שפסק מיד משום ששום תשובה לא נענתה.
- נו, אז איזה חדשות? - שאל הילד והביט מיד בעיניו המבריקות
ממבוכה של המפקד.
- מה? - שאל המפקד שנעלב משום- מה ברצינות ויתר על המידה, ואז
נזכר שדיבר על חדשות בתחילת השיחה.
- כלומר, אה- כן, נכון. - הוא התיישב על ברכיו, פניו מול פני
העגבניון, ובקול חרישי, בדיוק כפי שהמליצו לו עמיתיו לעשות,
המשיך לדבר, - אחרי שנבדק העניין טוב- טוב, והמסקנות כבר היו
ברורות לחלוטין, שלחו אותי, דווקא אותי, לא רציתי לבוא, ובכל-
זאת... אגב, זכור לפני שאמשיך, שאני לא אשם במעשה, הוא לא שלי,
עדיין לא בטוח למה עשה זאת מי שעשה, ושזה בכלל לא יהיה צודק אם
תכעס דווקא עליי! אז ככה: ילד... אבא שלך מממ... מממ!! כן,
מממ!- כאן התנשף המפקד בכבדות עצומה כי המתח הנפשי היה אדיר,
וניסה להרגיע את עצמו דרך המילים שבהן הוא השתמש להמשיך את
דבריו- כן, הוא נדררר... אתמול, פה- ברחוב למטה. נמרח כמו
מרגרינה על הכביש, צבע את כל הביוב באדום. עצוב זאת לא מילה
כאן, אני יודע. זאת באסה לא נורמאלית! - ועכשיו משום מה פרץ
המפקד בבכי חסר כל שחר והמשיך את המילים בכל שארית כוחו כשהילד
עומד ובוהה בעיניו הבורקות- אחוזות איזה סוג של טירוף מאופק. -
אבל אם נהיה כנים ילד, אם נהי- יה כנ- נים, אחרי בדיקות
מעמיקות שהוא עבר, אתה יודע איך זה, כשחתכו את הגופה לבדוק מה
היה שלומה לפני התאונה- הא, התגלה שאם הוא לא היה נדרס, הוא
היה מת גם ככה כי הוא היה חולה סרטא- אה- אן ריאו- הות. חבל
לי, אבל... אבל כל אחד מגיע זמנו, ואנשים באים והולכים, באים
והולכים וקמים ונופלים, ואתה יודע איך זה... נו, האנושות
מנצחת, המדע משתכלל, אתה יודע... על כל פנים, אתה יודע... תהיה
חזק, גבר קטן. יש'ך אמא עדיין, כן? שעדיין לא קרה לה כלום,
נכון? וחברים יש, ומשפחה, ומראה צעיר, ותמימות, וביטוח חיים,
ודירה לחיות בה, ולא חסר ממש משהו. האם באמת יש עוד משהו חוץ
מאבא שהיית רוצה, שאתה באמת צריך?
- כן! - ענה הילד שדמעות עלו בעיניו לנוכח המחשבה על המשך של
חיים ללא אב.
- מה עוד אתה צריך, מה עוד אתה רוצה, מה עוד חסר לך? - שאל
המפקד בדאגה.
- לא יודע מה... - ענה הילד, והחל מיד לפרט על סוגי צעצועים
ושוקולדים שונים שלא עלה בפיו עדיין לטעום, ובידיו עדיין
להחזיק, לשבור ולהרכיב מחדש בצורה הלא נכונה. אבל היה ברור
מתוך הפירוט הרחב כי יש הרבה מאוד דברים, ומאוד- מאוד מסוימים
הם הדברים שאותם הוא היה רוצה לקבל בתור פיצויים על מות אביו
שכנראה, לפי הכמות שדרש, היה אהוב עליו במיוחד.
ובכן, משסיים המפקד את תנחומיו, הוא חייך מבעד לדמעות, נגח
בצער עם ראשו בקיר מספר פעמים בחולשה, אחר כך חזק יותר, ואחר
כך זה כבר החל להיראות כאילו הוא מנסה לאבד את ההכרה או משהו
כזה. משסיים, טפח לעגבניון טפיחה שנראתה לו רבת משמעות על
השכם, כתב לאם מכתב תנחומים די דומה למה שאמר כאן הרגע, והוסיף
שם את הזמן ואת המקום שבו תיערך ההלוויה.
הוא יצא במהירות מהבניין ונתקל ביוספה המוכה מהקומה השנייה
מהבניין שבו תשע קומות.
- אוי, סלחי לי גבירתי. - אמר המפקד וניגב שוב את הדמעות שלא
פסקו מסיבות שעדיין לא ידועות לנו. לפתע קלט שבהיתקלות הפיל את
המסכנה, וכעת עזר לה לחזור ולעמוד שוב. - את בסדר? - שאל
בחביבות.
- כן, אוי, כן- כן אדוני, זה לא אתה, זאת אני! לך אין מה
לדאוג! בסדר אני... כלומר, אני בסדר, סליחה אדון, להתראות! -
אמרה, והחלה לצלוע מהר לכיוון הנגדי במסווה של קלילות רכה.
- חכי... - נרעד המפקד למראה יוספה מלאת החבורות. - עיצרי מיד!
- צווח כמו עורב ורץ לכיוונה. כשהשיג אותה, שאל - החבורות
האלה, האדומות על הפנים... - הוא חיפש בעיניה תשובה, - זה
מהנפילה עכשיו, בגללי? - יוספה התבוננה בו במבט מפולח, עין אחת
שלה האדימה וכמעט דמעה, והשנייה משום מה הראתה כיווץ עצבני
ומרוכז של כעס וגם פחד. היא התפרצה בקול שבור, - אתה לא יכול
להגיד לי לעצור. לא עשיתי לך כלום. אתה הפלת אותי! כן, אתה!
אני שונאת את זה, שונאת אתכם. כן, והפנים הללו אדומות בגללך,
בגללך ובגלל כל שאר השוטרים והגברים שנמצאים בעולם הנורא הזה
רק בכדי לדחוף אותי, ולהשפיל אותי, ולאיך קוראים לזה... לעשות
לי רע, ולא רק לי, לבחי - חור - חרות כמוני- הי- אי - עכשיו
היא כבר נשברה ובכתה וגימגמה משהו בקול חנוק על בעלה שנעלם.
משהושיב אותה המפקד על הספסל המוצל בגן הירקרק, אותו גן שבו
נוהג לבקר האדון בעל עיניי הפלדה המוזהבות, ובו הכלבים התרוצצו
כעת כדרך הטבע אחרי החתולים, והילדים אחרי הכלבים, והאימהות
אחרי הילדים, והאבות אחרי האימהות רק בכדי לשאול אם הן צריכות
עזרה, ואחר כך להוסיף שהם קיבלו את חשבון הטלפון ושזה פשוט לא
נורמאלי, איך זה יתכן, או להודיע להן שהן שכחו לכבות את המגהץ,
ולשאול באיפוק רב למה הן לא מבינות שהן יכולות לשרוף ככה את כל
הבית ובכלל את כל הבניין, או רק להגיד שהם מאוד רעבים ובבית
אין שום דבר מוכן בשבילם, ואז... אם רק אפשרי הדבר, שאולי
'מישהו' יכין להם משהו, אולי... וחייכו.
המפקד, הנקרא ע"י מקורביו מסיבות השמורות עימהם נברוזה, הקשיב
לסיפור העצוב של יוספה שעוסק במכות הכסחניות אשר הקפיד להכות
בה כל יום בעלה מכיוון שלטענתה הוא היה נמר בג'ונגל החדש הזה,
ולא היה זה בשליטתו להימנע מאי אכילת בשר נע.
המפקד ידע, כך הנחו אותו חברים, כי אשה שבוכה מוכרחים לחבק,
ולכן כך עשה. הוא רעד כשחיבק, וגם אחרי כן. יוספה קיבלה את
החיבוק הרועד לא בחוסר רצון מוחלט מכיוון שהייתה שרויה במצב
שבו כל חיבוק, רועד או לא, יתאים. לאחר החיבוק ביקש נברוזה
לדעת את שמו של הבעל, והעיר שאולי הוא יעשה משהו בנידון, אבל
יוספה לא יכלה, היה לה קשה לבגוד כך. היא טענה טענות, הצדיקה,
התחננה, והסבירה בהגיון ובסבלנות שהיא אוהבת אותו למרות הכל,
וכשגילתה בטעות לבסוף את שמו, העניין כולו רעד על קצה מחשבתו
של המפקד.
האדם הזה, שאת שמו כאן הזכירה יוספה, - הרי זה הוא שהיה אותו
הדורס עצמו שדרס אתמול את אביו של הילד הקטן שגר כאן! - התפוצץ
לבסוף המפקד המאושר והפנה אצבע כלפי הבניין כשהוסיף בתמיהה
מצחיקה את העובדה השקרית - 'איזה עולם קטן!'
- רגע... - נבהלה יוספה - אז איפה הוא עכשיו, בכלא? - שאלה
בשני טונים גבוה מהרגיל.
- כן! - ענה המפקד בגאווה, ומיד חשב לעצמו שהעלייה שלה בשני
טונים גבוה מהרגיל הייתה מוזרה ביותר. הוא הביט על העניין בעין
מצחיקה ביותר ולכן גם התחייך.
- לא! - התפרצה יוספה בהיסטריה וקמה מן הספסל. חיוכו של המפקד
התקמט.
- מוכרחים להוציא אותו משם, הוא לא יעמוד בזה, אני רוצה אותו
בחזרה, אני אוהבת אותו, עם המגרעות כבר למדתי להסתדר, הוצא
אותו משם, בבקשה הוצא... - סיימה ברטט מתחנן, נחתה על הספסל
והתכסתה במחשבה.
המפקד הנדהם פתח את פיו אך לא הצליח להוציא ממנו מילה, עכשיו
הכל נראה לו משונה ביותר, לא, בעצם אפילו משונה אף יותר מזה. -
הוא לא אוהב אותך! - הצטעק לפתע בעצבנות לא מובנת. - מגרעות?
על מגרעות את מדברת? הביטי על עצמך, הרי את נראית בגללו כמו
חתול דרוס באמצע הכביש. את לא מבינה שבשבילו את זבוב למעוך כל
פעם מחדש על החלון, עוף שחוט שקם לתחייה, קראת "פּקאק",
ונשחטת שוב! - צרח ומרט שערות מראשו כאילו הייתה זו התגלות
משיחית שממנה כולם מתעלמים, או שהדגים לה כאילו הוא עצמו היה
העוף הנשחט.
- תודות רבות לך... - ענתה יוספה בשקט בלי לחשוב, והחלה ליזול
החוצה מתוך עצמה.
המפקד התרומם, הוא לא עמד בכל הנשיות הזו עוד. - הוא ישאר
בכלא, ואין כאן מה לעשות, לא מגיע לך לסבול אותו, והאמת היא
שגם אם כן, אני לא אשחרר אותו, גם לו יכולתי לא הייתי משחרר.
לנצח הוא ישאר שם. דווקא! ואני אשמור על זה, אני אשמור. מה
פתאום את בוכה מה? למה? אני לא מבין את זה, לא מבין הגיון כזה,
מרביצים לה והיא רוצה עוד! הנה זה, זה בדיוק הגיון של, נו, כמו
שכתוב אצל צ'כוב: 'הגיון חצאית אופייני' - כן, כך הוא סיים,
והחל לרעוד לכיוון מכוניתו.
- להתראות - אמרה יוספה דרך אנחה גדולה, והחלה מיד לחשוב על
עתיד ללא בעל: כל הסכנות הכלכליות הכרוכות בעניין, הבדידות,
והחיפוש המחודש אחר אותו הדבר הישן.
- ביי.. - ענה המפקד, נתקל באבן ונפל, קם מיד, ונעלם כמה שיותר
מהר בין העצים מצד שמאל.
מימין הגן נכנס האדון בעל עיניי הפלדה המוזהבות. מטוס הופיע
גבוה בשמיים. האדון, כאילו כל חייו תלויים בעניין, קפץ אחוז
טירוף על הגברת ההמומה, התגלגל עמה אל מתחת לספסל בכדי להבטיח
לשניהם מקום מבטחים. - זהירות גברת, המטוס כמעט התרסק עלינו! -
אמר והביט אחוז תזזית למעלה כלפי שמיכת השמיים השחורה בזריזות
כדי לבדוק האם אכן נכון הדבר. לא!!! חברים יקרים, הייתה זו
טעות איומה, נוראה ומביכה ביותר שכמותה לא נראו עוד, לפחות לא
אצל האדון שדאג תמיד לשמור על עצמו מכל מבוכה שרק אפשר:
תמיד אכל עם סכין ומזלג, בכל ארוחה עם המזלג המתאים לה,
ותמיד השתמש במפית!!!
תמיד הרים את מכסה האסלה, אף פעם לא פספס, ומעולם לא שכח
להיפטר מהראיות!!
תמיד הבליג במחמאות לאנשים לא יפים ששנא!
תמיד אמר שהוא לעולם לא היה יורה באף אחד אילו היה לו אקדח,
ולאחר מכן הוסיף-
"אבל על אזרחי המדינה יש להגן מכל כיוון, ולכן הייתי יורה בכל
אחד ואחד מהם אפילו שהם קרובים רחוקים שלי מפני שהם האויבים,
ואנחנו בתור אזרחי המדינה צריכים להגן על המדינה מפני עצמנו-
האויבים של המדינה, גם אם אנחנו אזרחים וגם אם זה חסר כל
הגיון. פקודה היא פקודה, חוק הוא חוק, אנשים הגיוניים הולכים
בעקבות החוקים כי זה הגיוני, הרי אנשים עם ראש על הכתפיים
המציאו את החוקים, ורק אנשים נבונים יותר מהתבונה עצמה נותנים
פה פקודות, ולכן כל מי שיש לו ראש על הכתפיים ילך בעקבות שאר
הראשים על הכתפיים, ורק מי שנבון יותר מהתבונה עצמה ילך בעקבות
הפקודות, ומכאן שעל ראש הממשלה יש לסמוך, כי הוא תמיד יודע מה
הוא עושה, הרי ראש על הכתפיים יש לו, לא כן?"- היה שואל ומחייך
בנימוס של אדם שבידיו מפתח גדול ונוצץ לדלת מסקרנת ביותר
שמעולם לא נפתחה.
כמו כן, היה ג'נטלמן מוחלט בכל הנוגע לנשים, תמיד הביא להן
פרחים ובונבוניירה, פתח להן דלתות, לא נישק, לא נגע, לא ביקש,
ואפילו לא חשב על כך.
הטעות הנוראה של האדון נראתה ליוספה משונה במקצת, אך לא נוראה
כפי שהיא הייתה בעיניו. אותה טעות נוראה אפילו החמיאה לה באיזו
מידה מנומסת.
- הוא קפץ כך כדי להציל אותי ממשהו שאפילו לא אירע, ואילו כן
אירע, הוא וודאי היה מציל אותי ממשהו - חשבה לעצמה. - היה לו
כל כך איכפת ממני, עד שהוא כמעט הציל את חיי... - המשיכה
וליטפה במבטה את מבטו. האדון לעומתה קפא. לפקוח את עיניו יותר
מאיך שכבר פקח הוא לא יכל, ואז... מתוך שלוות המצוקה, משלהבת
מבטו הוא ירה לעבר מצחה קרן אדומה מעיניו, והחל להצית אותה
כאילו הייתה איזה בול עץ. היא - המסכנה, עלתה באש וקיפצה לידו
כשעור פניה בעבע ממש מרוב חום. האדון עזב אותה, וכעת כיוון את
עיניו לספסל שעליו הם ישבו ושרף גם אותו, לאחר מכן את העץ
שמולו, ולפתע, בלי ששמנו ממש לב לכך, כל הגן כבר בער, והנה גם
השכונה החלה מתלקחת באש, הבניינים עלו בלהבות, ואפילו השמיים
האדימו מרוב הבערה. כולם כמובן החלו לצרוח. איך לא? זעקו לעזרה
- הצילו פה, הצילו שם. - הצילו- הצילו, אמא שלי נשרפת, ראו איך
היא צורחת, וכמה שזה כואב לה. זאת אמא שלי, אמא שלי. הצילו,
איפה היא, אוי, היא נעלמה? נעלמה לי האמא. הצילו - הצילו, אמא
שלי נעלמה! מצליפים בגבי אסונות כמו טיפות של גשם. לא שמתי לב,
לרגע התעסקתי כל- כך באסון אחד, והנה שני הגיע, וכעת אמא שלי
כבר לא נשרפת, אלא לא קיימת בכלל. איזה אסון... הצילו, איזה
אסון! - צעקה הילדה אותה פגש האדון בצהרי היום במעלית בניינו.
אנשים קפצו מחלונות הבניינים הגבוהים, והבניינים החלו לקרוס.
ים גלי של ענני אבק אשר נשלחו אחד על גבי השני, ופילחו זה את
זה בחוזקה, נפרש לפתע מעל הראשים, והאסון המשיך וגדל ותפח
לממדים על- טבעיים. ערמות של עפר נגלו לפתע מבעד לערפל המאובק.
ילדים, שאת גבם לעסה האש, רצו וצרחו כמו משוגעים, התגלגלו על
האדמה בכדי לכבות את עצמם, ובכו. יללו כולם עד כי כבר אי- אפשר
היה בכלל להבדיל ביניהם. אך האדון המשיך לשרוף, לא התייאש
להכות את הכל באש של חורבן. הצית את הבושה בעיניו ונפטר ממנה
ומהעדים אחת ולתמיד.
- אדון?! אדון נחמד, הכל בסדר? - שאלה יוספה את האדון תוך כדי
טלטולו.- אתה שומע אדון, זאת אני, יוספה, שלום- שלום?! - היא
נופפה בידה מול פניו, אך האדון הצית אותה שוב. היא לא ידעה
בכלל שהיא נשרפת גם, אבל הוא ידע, והוא היה מאוד מרוצה
מהעובדה, כן, מאוד!!
- אדון! - נצטעקה לפתע יוספה בפחד, והנחיתה על פניו בכל כוחה
את כף ידה שאמנם עד כה נראתה עדינה, אך הוציאה החוצה מראשו לא
רק את פנטזיית השריפה, אלא גם חצי לסת תחתונה ושתי שיניים,
והייתה כנראה מעירה אפילו גופה של מת אילו רק הייתה נוחתת על
פניה.
- אהה.. - נבהל האדון שהתעורר, - לא יתכן, זה אסון, אסון גדול!
- המשיך האדון מבוהל מהדמיון שזה עתה צייר לו את תמונת הבלהה.
- איך יתכן, מהיכן זה צץ, כמה מפחיד, אפילו לנשום קשה לי. -
הוא אמר, נאחז בחזהו, תפס גם את כתפה של יוספה ונעץ בה את
אצבעותיו.
- אי, אדון.. - אמרה יוספה שנאלצה כעת לכרוע על ברכיה מרוב
הכאב בכתף. - אתה מכאיב לי מאוד! - הוסיפה. - גברת, את מוכרחה
לברוח! את לא יודעת מה עשיתי הרגע, או- הו, לא, את ממש לא
יודעת.. - נרעד האדון והוסיף לחיצה על כתפה. יוספה לחצה את
שיניה ועיוותה את פניה.
- את, כלומר אני... שרפתי את הכל כאן, לא תאמיני מה היה.. -
האדון החדיר מבט עצוב בכתף שבה אחז, בחן אותה כאילו הייתה
משונה ולא נכונה בתמונה הזו, והמשיך, - את הכל שרפתי כאן. אני
פוחד. - כאן עצר, התנשם, והביט בתנועה חדה מעבר לכתפו, ואז גם
שאל, - עוקבים אחרי? - ומיד חזר להביט בפניה של יוספה.
- הו- כן, כמובן. אני עדיין כאן, אדון. עוקבת! - ענתה יוספה
בלי לחשוב פעמיים.
- את? מה את, מחוץ לארץ? למה את עוקבת אחרי? - שאל האדון שכבר
לא ידע מה לחשוב לעצמו.
- מה זאת אומרת? אתה מדבר, אני עוקבת! - ענתה בביטחון.
- ומי שלח אותך? עם מי את עובדת? למה, למה דווקא אני, למה אני,
למה?? - נלחץ שוב האדון.
- מאיפה לי לדעת למה דווקא אתה? אתה הרי קפצת עליי, ולא ההיפך!
- כאן האדון כבר הפסיק לגמרי להבין, מה שאמרה נשמע לגמרי
הגיוני, אבל הבלבול טרטר את מוחו, ולכן הוא שאל ברצינות, - מה?
על מה את... - הציץ שוב בכתף של יוספה, זו הכואבת עדיין,
והמשיך, - על מה את מדברת כלומר? - יוספה הסתכלה על הכתף
באומללות אך בהבנה, שאלה - על מה אתה מסתכל שם? - והחזירה את
מבטה לעיניו הדלוחות.
- מי, אני? - שאל האדון בתמימות, - כלום. - הוסיף, - זה לכלוך.
פשוט היה לך לכלוך שם! - אמר, והצביע על המקום.
- איפה? - שאלה יוספה, ומצאה על חזה, כלל לא על כתפה, כתם גדול
של הדמעות שנפלו מעיניה עד לא מזמן.
- אה, כן. באמת בכיתי בלי שום דאגה, אפילו לב לא שמתי! - פלטה,
ורצתה להמשיך לספר מדוע בכתה, אבל חיכתה שהאדון ישאל אותה. -
אולי לא איכפת לו בכלל. - חשבה לעצמה.
- ומדוע? - שאל סוף- סוף האדון שלא הפסיק להביט על החזה שעליו
הסתכלה גם יוספה.
- היה פה שוטר, אתה מבין, שנתקל בי כשהלכתי בחיפוש אחר בעלי...
- התניעה יוספה מיד, והמשיכה בדרכה המוזרה, הקופצנית, המרוגשת
עד דמעות, לספר את הסיפור שאותו אנחנו כבר הספקנו לשמוע, ולכן
לא נחזור עליו שוב.
לדעתי כדאי לקפוץ מכאן ישר לפרק הבא!
4.
"חיות מוזרות הם- בני האדם. הגשם ליטף ברוך את פניהם של חסרי
מזל המטריות, ותקף את חתולי הרחוב האומללים- מחפשי המזון.
מנגינת הרחוב נשמעה עדינה ואיטית היום. כולם, ללא יוצאים מן
הכלל, השתלבו ללא מחשבה בתקתוקה. האנשים הילכו בפלוגות. ירייה
אחת הייתה וודאי פוגעת בשניים, פיצוץ אחד היה הורג את כולם.
השמיים האפירו לנוכח פניי!" - רשם בפנקסו הזעיר נער צעיר שישב
על הספסל הרטוב מול הכביש הפקוק באמצע עיר טבועה בים בני-
האדם.
- מה אני עושה, מה? - חשב לעצמו, והביט בעננים הנעוצים בתקרת
השמיים. - אין שום סיבה... שום הגיון... עליי ללכת מכאן! - אמר
לעצמו, וקם מן הספסל. - אבל לאן? - חשב שוב, והביט לצדדיו
בחוסר שלווה. - לאן אלך, ומה אעשה? הכל הרי אותו בזבוז של
זמן... - התלבט, ונפל חזרה לישיבה.
במצבי- רוח נבובים קיצוניים כמו זה, לאנשים מסוימים בגילאים
מסוימים בזמן מסוים ביותר, יש נטייה לחשוב על קרובים מוכרים
שאולי באיזושהי צורה השפיעו על שינוי מצב רוחם בעבר, ולכן אולי
יעשו זאת שוב אותם קרובים מוכרים, אם רק תזדמן לאנשים המסוימים
פגישה עימם בהווה. הנער החל לדפדף בראשו בערימות של שמות
קרובים מוכרים מעברו, וכלל לא חסרו לו כאלה.
- אפגש עם... הו, לא- לא. הוא כלל לא מתאים לעניינים שכאלה.
אין בו שום תבונה. סתם ספוג שקל לסחוט ממנו את התשובות
הנכונות, אבל שום תשובה כנה בשום עניין לא אוציא ממנו!...
אז אולי אפגש עם... אסור, לא, אסור! מיד היא תתחיל לקשקש על
בעיותיה, ותוך שניות ספורות היא תיעלם בתוך הקשקשת של עצמה,
אני אדעך מולה, והבעיה תמשיך איתי...
אז אולי עם... אי- יאי- יאי... איך אפשר? הרי זאת- כל בעיה
שתציג לפניה, תאמר לך כי בבעיה מושרשת כל הילדות שעברת, תכלול
גם את מקום הולדתך, צורת החינוך ע"י הוריך, תאשים את החברה שבה
אנו חיים, על כל מוסכמותיה, בבעיותיך היומיומיות, ותוסיף ככל
הנראה גם חיטוט בפצעי חוויותיך הקטנות, כשהסיום יהיה: הרבה מלח
על האכזבות העצומות ביותר...
מה שמותיר לי רק את... אבל בעצם הוא כל- כך חסר רגישות, עד
שיתכן כי יגיד לי שהבעיה הבוערת שלי היא כלל לא בעיה בשום
אופן, אלא סתם שטות שהמצאתי לעצמי לחשוב עליה מרוב שעמום,
ומתוך חוסר מעש. אילו הייתי עושה קצת יותר, וודאי הייתי חושב
קצת פחות, ובסוף לא הייתי מסתבך בבעיות חסרות שחר כאלה...
אז אולי עלי לגשת ל...- המשיך הוא לחשוב ללא מעצור והלבין.
באותם רגעים ממש, הסתובב לא הרחק מהמקום עוד בחור צעיר. שחום-
עור ומרוצה שסיים את יום עבודתו והלך לכיוון האוטובוס לביתו.
המקום היה, אגב, פינה של שוק. לא.. רפה שכל! הרי כל מקום כאן
הוא פינה של שוק. אכן כן; אבל הפינה הזו לא הייתה ממש פינה.
היא הייתה יותר סמטה... אבל יש כאן הטעיה. המילים 'סמטה של
שוק' לא עונות על ציפיות ההיגיון, ואין בהן שום תועלת לקורא,
הרי ידוע שהשוק עצמו הוא סמטה, ולא יתכן שתהיה סמטה בסמטה...
אז עדיף להשתמש ב-'פינה של שוק', אבל בעצם מתי לאחרונה הבטנו
בשוק והצלחנו בבירור למצוא את פינתו? על כן, כעת עולה בי
המחשבה שקשה לעמוד בדייקנות על מיקומו של המקרה שבו ידובר.
נחזור לשחום- העור!
שחום- העור קיבל בסיפורנו את שמו משתי סיבות, ואף אחת מהן אינה
קשורה בשום צורה לעובדה שבכל אדם מוטבע יצר גזענות טבעי- לא
מפותח. הסיבה הראשונה לקרוא לאדם לא מוכר 'שחום- עור' היא
מכיוון שהוא אכן כזה, ואין על כך שום עוררין. מבדיקות מסוימות
ומדויקות שבוצעו על ידי חבורת רופאים על כמאה ושלושים אנשים
שונים, התגלה שליותר מחציים יש גוון עור כהה יותר משאר
הנבדקים. לכן, כמובן, מדובר בהוכחות מדעיות ובטוחות ותו לא!
(למה מלכתחילה עשו בדיקות כאלה אין אנו יודעים דבר!). הסיבה
השנייה לשימוש בשם 'שחום- העור' היא שאין ידוע לנו שמו המקורי,
והרי לא נאה לתת לאדם, ששמו כדרך הטבע ניתן לו ע"י הוריו ביום
היוולדו, שם נוסף ושונה מקודמו. לאיזה מצב היינו מגיעים אילו
כל אדם קיבל מחברו שם אחר. לפתע אנשים ששמם יוסוף נקראים היו
מיכאיל או וילהלם או צ'ונג, ואנשים ששמם ברנרד היו נקראים
רודולף או אפילו שולץ. הרי זה לא מתקבל על הדעת. זוהי אנרכיה
ברורה, ואין בה שום צורך. עדיף לחיות תחת דיקטטורה דמוקרטית
כמו עכשיו.
מכאן ניתן להמשיך מבלי להדאיג את דעתכם לגבי המניעים לכינוי
אדם בשם 'שחום- העור'. שחומי- עור כאלה יש לשייך לקבוצה מיוחדת
מאוד של טיפוסים. כן, מחובתנו לחלק, כמו זן לכל גזע, גם בני-
אדם לטיפוסים שונים.
ממבט ראשון לא נראה בו שום יחוד, וגם לא ממבט שני, ומהמבט
השלישי יתכן ונתחיל לחשוב לעצמנו למה בכלל היבטנו בו
מלכתחילה?! הרי אין עליו איזו בליטה יוצאת דופן, כל איבריו
שלמים ולא מחוררים, ולמען האמת, אילו הייתם סתם עוברי- אורח
ברחוב, הוא לא היה קופץ לכם לעין. אפילו קרה והייתם בטעות
מבחינים בו, לא הייתה עולה בראשכם שום מחשבה מעניינת. אבל דעו
לכם, קוראים, כי המראה הזה, הפשטני מאין כמוהו, המראה שלא
מעורר אף לא אחד מחמשת החושים, יש בו די בכדי להטעות אדם מן
השורה, ולהעלות בראשו איזו השערה מגוחכת ולא חשובה, שאפילו
הפחות- חכמים מבין הכלבים היו מריחים שאין היא פקודה, אלא סתם
שרלטנות שבשבילה לא שווה אפילו לקום מהרצפה בכדי לשמוע את הדבר
בכבוד הראוי לבעלים. כן, יש בהם, בכלבים, תבונה פשוטה ישנה
וטובה שהאנשים בטיפשותם מחקים לפעמים ללא סיבה מוצדקת. למה
לאדם לקפוץ ולנשוך אדם אחר באוזנו? הרי אין בכך אלא הגיון כלבי
בלבד...
שחום העור המשיך כמנהגו, הביט בענן אפור במיוחד, וחייך בינו
לבינו, כי ידע שאין בכוחו של ענן להישאר נעוץ בשמיים זמן רב.
- זמנים משתנים, הרוח חזקה מספיק, אני אופטימי... - היה חושב
לעצמו בימים גשומים וארורים כמו זה.
- ימים ארורים וריקים שאין בהם תועלת... - חשב לעצמו הנער
הצעיר שכבר עלה בו הרעיון לזרוק את הפנקס, לקרוע, ואפילו
להעלותו באש באמצע הרחוב. הוא הילך את מחצית השעה בשכונות שלא
הכיר ומעולם לא ראה. לפתע מצא עצמו בפתח בניין שזכוכית דלתו
שחורה, וכמה שלא התבונן בה, לא ראה דבר מלבד צלליתו שלו. שם
הוא העביר עוד זמן- מה עד שנפתחה הדלת ומבעדה יצא, למען האמת,
אין למי שיצא שום חשיבות, מפני שכאן יד של כאב אחזה בבטנו של
הצעיר, ומעכה אותו מבפנים. ומבלי להעביר סביבו מבט נוסף, הוא
חיבק את עצמו, התקפל, רץ בצליעה לאיזה שיח וכבר בטוח היה שיקיא
כשהתכופף ופתח את הפה, אבל להפתעתו הכאב עזב.
הוא נשתל מחובק על הדשא תחת הבניין והוצף במחשבות. - הגוף
בוגדני אף יותר מכל השפעה חיצונית, - חשב לעצמו. - יש ויתכן כי
יכריח אותנו גופנו להתקפל ולהתעוות לפי צו מרותו, כמו שקרה לי
הרגע. יש ויתכן שיהיה זה איבר כמו אף למשל, שימשוך אותנו
להתקרב לאיזה חלון של דירה לא מוכרת שריחה מזכיר לנו את הרצון,
או ליתר דיוק- התאווה, למזון מסוים שזמן רב אנו מחפשים, ולא
מוצאים באף מקום. יכולה זו להיות גם האוזן שלחישה לא נחוצה
טפטפה לתוכה, וכעת אנו הולכים למקום שאליו לא היה לנו כל תכנון
ללכת קודם לכן, ומתגעשים ומתקצפים על אנשים שהיו חשובים לנו
יותר מהכל עד כה. יכולה זו להיות העין שלתוכה הביט באהבה אדם
אהוב, והחיים מרגע זה מושכים אותנו לתוך בורות אפלים, ליערות
קסומים, למחשבות זדוניות, וכל ישותנו הבלתי מעורערת, אישיותנו,
מחשבתנו ההגיונית, ההכרחית, הנבונה, מתקפלת לפתע כמו זנבו של
הכלב, ונמלטת. אין בנו עוד גרגיר מהסוכר שהיה, ועכשיו אנחנו כה
שונים, עד שאפילו הסתכלות ממושכת במראה לא תעזור למצוא פתית-
שלג מהמזג הקר, החביב עלינו, שבו שלט קור הרוח, השכל המורכב,
והלך המחשבה המנתח שהיה לפנים.
ויכול זה להיות גם איבר אחר שלא נחשב בעינינו עד כה אלא כסתם
עוד תוספת של הבשר, וכעת גילינו שגם לו יש רגשות, מחשבות, חוש
הומור, והגיון עממי משלו, שימשוך אותנו, יקפל, ירומם את רוחנו,
יעציב אותנו, או ינהג בנו בערמה, ובחוסר מצפון... כן, בוגדני
הוא הגוף וחצוף. אך בסה"כ קשה להפריד בינו לבין עצמנו. הוא
ואנחנו, בסופו של דבר- אחד; וכמו שאנחנו חושבים, פועל גם הגוף.
ולפי פעולותיו של הגוף, אנחנו חושבים. - כך סיכם את מחשבתו
הצעיר, שימר את מחשבתו בפנקס, וקם מן הדשא. הוא יצא מחצר
הכניסה שבה שהה עד כה, וניסה לחשב את הדרך הקצרה ביותר לביתו
מהמקום. הוא הביט למרחק ודמות לא צפויה הופיעה ממול, אבל לא
בטוח שזה הוא, ולכן לא יהיה זה נכון להתחיל לצרוח את שמו
בביטחון גדול. - הפנים, רק את הפנים יש לראות בכדי להיות בטוח
שזה... - עיני הצעיר נדלקו, ועכשיו באמת כבר התאפשר לזהות
באופן מוחלט את הדמות, היה זה שחום- העור.
- מול, זה אתה, מול... - הצטעק הצעיר ורץ לכיוונו של המכר
הוותיק בשמחה. - כמה טוב שזה אתה, דווקא אתה, - הצעיר התנפל
עליו כמו ניצל, אחז בידו ולחץ אותה, נענע זמן רב במיוחד, ולאחר
מכן הנחית מכה על כתפו ושאל - נו, מה קורה, מה שלומך, מה אתה
עושה פה?
- סיימתי את העבודה הרגע. ואתה מה? - שאל מול בהתעניינות
נימוסית.
- אני סתם... - ענה הצעיר, - איפה אתה עובד, ממתי?
- סקרים. עושה סקרים בטלפון. התחלתי לא מזמן..
- סקרים? מה זה הסקרים, איפה זה, איך הגעת לשם, מה פתאום? -
שאל הצעיר בהתרגשות נמרצת.
- מרימים טלפון, מתקשרים למס' שמופיע על מסך המחשב שלך,
ושואלים את האנשים שאלות, כל פעם סקר אחר, ממש לא מעניין... -
כאן השתהה מול, ובעיניו ניצתה תמונת הדמיון, הוא החל לתארה. -
המקום הוא בעצם דירה בתוך בניין מגורים, דירה קטנה ונחמדה,
מאחורי איזה מרכז! שורות של שולחנות, אלפי מחשבים, ממש נותן לך
הרגשה שאתה כמו כולם, חלק פעיל בחברה, בורג בתוך מכונה אדירה.
יש שתי מנהלות מדהימות ביופיין, - הוא חייך לעצמו והמשיך, - הן
אחיות!! מראה מלבב. נראה לי שאני מאוהב בהן קשות... - הוא חייך
בשובבות. - בו-זמנית עובדים 12-13 סוקרים ועוד אחת מהאחיות,
או אחת אחרת, אבל זה לא חשוב כי הן אחיות. הזכרתי כבר 'מדהימות
ביופיין'? - שניהם צחקו. - ואיך הגעתי לשם: חבר שלי עובד שם
כבר איזה שנה, אז... סידר לי ת'עניין.
- נו, ומעניין? אתה לפחות נהנה?
- לא!
- אז למה...
- האחיות!! - חייך מול.
- הבנתי אותך.. - ענה הצעיר והחל להתבונן באפו של מול, אולי
ציפה שיתארך לפתע. שלא תטעה, קורא יקר, כלום לא נשתנה. לא היה
באף ההוא שום דבר מיוחד, ושום דבר לא התארך.
- סתם צחקתי, מה התמימות? עובד כי בא לי על כסף.. ומה איתך,
עובד? - שאל מול בחיוך מתוח, ואף על פי כן די מעודד. אך הצעיר
כבר הפליג במחשבתו, ולא הקשיב. - ומה אתה מספר? - שאל מול
בהגבר קול מובהק.
אהה... - נקפץ הצעיר. - אני חושב... ש... כנראה... - כאן הצעיר
כבר ידע בדיוק במה הוא רוצה לשתף את חברו, ההתחבטות המעיקה הרי
לא עזבה אותו זמן רב. - יש לי משהו לספר... אתה... אולי זה
ישמע קצת מוזר, אבל עזור לי.
הלכתי לי ברחוב, וחשבתי על האם יש בעולם, אתה יודע שיש ולפעמים
כשהולכים ברחוב, צצות להן מחשבות לא ברורות, לא צפויות,
ומסבכות אותך, גורמות לך להרגיש כאילו... רגע, אני קצת סוטה
מהנושא.
- כן, בהחלט ככה הייתי אומר גם כן: 'סוטה קצת מהנושא!' - הוסיף
מול.
- אז אחזור לרגע שבו הלכתי לי ברחוב, והמחשבות. כן, אז ראיתי
את הציפור הזו, קטנה כזו, ולא... לא ציפיתי שהיא, דווקא היא
מכל הדברים הקיימים תעלה בי את הרעיון, אתה מבין- ציפור!! ואני
התבוננתי, עקבתי, והמשכתי לחשוב.
- נו- נו, ומה אז... - התלהב מול שכבר רצה להגיע לעניין
המחשבה, ואפילו שאל פעמיים בזמן הסיפור - איזה רעיון? איזו
מחשבה?
- המחשבה לא עזבה אותי... היא, - כאן עצר הצעיר ונאנח, ובמוחו
כבר עלו מסקנות אחרות, נימוקי ההיגיון עזרו, וכעת הסיפור שהוא
כה רצה לספר, כבר נשמע בטוח יותר ופחות מבולבל, כאילו לא
מהזיכרון יוצא הוא, אלא ממקום אחר בראשו. - עקבתי אחרי הציפור
מכיוון שראיתי ציפורים מסוג זה בספר, ספר שקראתי לא מזמן, לא
היו שום ספקות שזו הציפור ולא אחרת, כן, לא אחרת! היא התיישבה
על ענף של עץ דקל שהיה כה גבוה עד כי כבר לא ניתן היה לראותה,
הייתי בטוח שהיא תמריא שוב בקרוב, אבל... - התבונן הצעיר בפני
מול, שהתעניינותו בסיפור כבר פסקה והמשיך - אבל היא... זה לא
מה שהיה, זה כלל לא זה, לא יודע למה בכלל סיפרתי את זה. -
התוודה לפתע הצעיר.
- כלומר, מה? מה שסיפרת לא התרחש?
לא, לא ממש... - השפיל הצעיר את מבטו.
למה... אז למה עשית זאת? למה המצאת את זה? - התעניין מול
בחיוך. - ממש מוזר אתה. ואפילו לא יכול להסביר למה.
- אני יכול, כלומר היה סיפור שרציתי לספר, אבל, משום מה... אני
חייב ללכת עכשיו, נתראה מאוחר יותר... - הצעיר כבר רץ לכיוון
תחנת האוטובוס, והגשם אחריו החל מתחזק וצולף כמו מחטים דקות.
הרחוב החשיך. מול פתח את המטרייה והספיק לאחל שלום לצעיר שכבר
נראה כמו עוד טיפה של הגשם מהמרחק שבו הוא נמצא. מול התבונן
בענן אפור במיוחד וחייך.
הרחוב רשרש. המכוניות בעוברן על השלוליות התיזו מים לעבר הולכי
הרגל, והולכי הרגל מיהרו לברוח מן הרחוב ומן הגשם המתחזק.
על מה טפטף הגשם, אתם וודאי שואלים?... ובכן, על החתולים ברחוב
הוא בהחלט לא פסח, אבל הם היו מיד מתחבאים תחת המכוניות, ממש
ליד הגלגלים האחוריים; וגם את ישבנה הגדול של העגבנייה שהלכה
לכיוון ביתה לא פספס הגשם. גם היא כמו רוב האנשים כעת חזרה
מעבודתה. על אף שהתאמצה לכסות את הישבן בעזרת המטרייה, הדבר לא
צלח, כי הגשם טפטף לה הישר לתוך פניה. ברגע שהיה פוגע בעינה,
הייתה מטה את המטרייה קדימה, לכסות על הפנים, ומיד הרגישה איזו
לחות לא מאוזנת על הישבן. כל כמה זמן הייתה מאזנת את הרטיבות
בין הפנים לישבן בכך שהייתה מטה את המטרייה קדימה או אחורה,
ובאותם רגעים חשה שהיא האישה המאוזנת בעולם. כשהייתה נרטבת מכף
רגל ועד ראש, הייתה איזו שלווה ניבטת מעיניה, איזה ביטחון ברור
בכך שהעולם דואג לה, שלבסוף החיים מתאזנים, שהצינה מתחלפת
בחום, ושהרוע לבסוף משתווה עם הטוב.
מחשבות רבות, הרות גורל, העלה הגשם בראשים רבים. האדון בעל
עיני הפלדה ישב באוטובוס באותה שעה וחשב על הפגישה עם יוספה,
על פניה כשחייכה, על עצם המחשבה שעליה חשב, הסיבות בגללן חשב
אותה, ועל הירח- אותו פנס גדול שאורו הקריר החל נבלע בחשכה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.