"אווירה מונומנליסטית של שיממון תקפה אותי.." התחלתי לגמגם
בראשי כשלפתע צווחתי עליי "תשתקי כבר, את עם השטויות שלך!
מספיק עם זה!
קחי את עצמך בידיים דליה וצאי לאיזה חופשה ביפן , ואם לא ביפן
אז בקריביים. שיהיה טוב.
אני, דליה, בת 21 וחצי , משתמטת מצבא הגנה לישראל, מחפשת את
עצמי מגיל 5, מנסה לעשות משהו בכל שעות היממה המיותרות שעוד
נותרו, עצלנית מהסוג המסוכן של "לקום עכשיו ולמצוא עבודה זה לא
בראש לי, הקארמה מקולקלת".
אחרי שנמאסתי עליי התחלתי לחפש משהו אחר להיתלות עליו
חוצמהפתטיות הנתעבת הזאת והדיבורים היפים. משהו נורמלי. לא
רוצה מרגש, לא רוצה מעניין, לא רוצה מיוחד. משו נורמלי.
רוצה לצאת מהחלון של הדירה המצ'וקמקת שלי בצבע כתום ולצעוק
לשכנה רוחמה דרך המסגרת-תכלת-בגוון-המתפורר של החלון שלי שאני
צריכה סוכר לעוגת מיץ של יום רביעי.
לקחתי את דינגו, הכלב הדמיוני שלי ויצאנו לרחוב.
אני, נטולת סוודר פצחתי בזעקות השמיימה "שמיים בקשו רחמים
עליי!", אבל איזה ילד בן שלוש וחצי זרק עליי פאוור ריינג'ר
ורוד ישר לאוזן השמאלית.מעניין, דווקא ורוד.
לקחתי את עצמי ואת דינגו כמובן,והלכנו לים.
אומרים שבים תמיד מוצאים את מה שמחפשים.
אז הלכתי ישר וחשבתי שהגורל יובילני לים.
איזה גורל ואיזה נעליים. אחרי חצי שעה של הליכה ,הגעתי לשומקום
מיוחד. סתם עוד רחובות רגילים, סתם עוד עצים רגילים, עוד
הפיצוציה של שמוליק וסתם שלט עם חץ שכנראה מוביל "למסיבה של
רמי ואורנה". רצה הגורל המעפאן והמשכתי בכיוון החץ.
אני ודינגו, לבושים טרנינג צהוב וגופייה קצת קרועה בקצוות בצבע
אפור דהוי, חמושים בכפכפים אדומות וקליפס סגול (וזה כן גרוע
כמו שזה נשמע), שמנו פעמינו מזרחה.
בעודי מזמזמת שיר של פינק פלויד,הגעתי למסקנה שפינק פלויד לא
מזמזמים ועברתי מהר לשלמה ארצי. התחיל לרדת גשם.
או.
כמה מפתיע.
גשם באמצע ינואר.
איך לא חשבתי על זה קודם.
אני והגופייה כבר נמחקנו לגמרי מכל הזלעפות האלה שהומטרו עלינו
כך פתאום והמשכנו ללכת עם הכפכפים. למי איכפת, גם ככה החיים
בזבל.
כל הדיבורים האינטלקטואלים האלה הרגיזו אותי. כל השאיפות
הנעלות והנבואות השמיימיות והניתוחים הניטשאים לעולמינו האבוד
נמאסו עליי. וכמובן שישנם דברים מעבר וכמובן שבל נתעסקה
בחומריות כי הנפש זועקת. גם פרויד הזה עם ככל הסטיות שלו
והתסבוכים האדיפליים גם כן הגיעו לי עד כאן! יש גבול עד כמה
אני יכולה לזהות טיפוסים אנליים בחיים שלי.
הגיעה השעה , חשבתי לעצמי בזמן שכבר התחלתי להכחיל מהקור, שאני
אתבגר. שאני אעזוב את כל פילוסופית החיים שלי שתמיד נכונה
להפליא, ואת כל הוויכוחים ששוב מוכיחים לי שאני תמיד צודקת ואת
כל הדיכאונות והחיפוש אחר האושר בצירוף הידיעה שלעולם לא אמצא
אותו , ואלך לדפוק איזה דאבל מק רויאל על חומוס-צי'פסלט עם
החבר'ה מהשכונה.
רק חבל שאין לי מושג באיזה כיוון זה מקדונלדס ולאיזה כיוון
החיים שלי נעלמו(כן,כן,הרחמים העצמיים שלי תמיד בסטנד-ביי).
נראה עכשיו את פרויד דופק לי איזה נאום על החסך המיני שלי או
הצורך לעדן את הדחפים שלי. סובלימציה עלק!
ובעודי מתבוססת בבוצי <תרתי משמע>, בקעו קולות שמחה מן האופק.
כן. מן האופק.
הגעתי למסיבה של רמי ואורנה. מסתבר שרצה הגורל.
דישדשתי כפכפיי לעבר האטרקציה שהייתה כמו נווה מדבר. פטה
מורגנה. בחיי.   מן רחבה לבנה גדולה ומאות אם לא אלפי אנשים
רוקדים באושר הורה.
"והערב מתחמם גבירותי ורבותי,
אתם מתחממים,
קומו גם אתם, כן כם גם אתה שם בסוף
ואם תהיו טובים, נשים יורם גאון". הטעים התקליטן ואני מדגישה
ת-קליטן, מאלה שעושים וויי-ויי במיקרופון ותנועות אגן ביזריות
למדי.
אני ועצמותיי רעדנו ולא מהקור. יורם גאון זה לא הקטע שלי.
העברתי הילוך והבאתי אותה בפרסה מקצוענית.
חזרתי לדשדש בבוץ. אולי אני עוד אגיע לים.
טרלי טרללי טרליטרלי טרלליי. הגשם הפסיק.
לא שזה עוזר לי עכשיו , אבל לפחות אני יכולה ללכת בלי למצמץ כל
כך הרבה.
"אלליי! אבדתי אלוהיי! אנא! הושענה ולא רבה" צייצתי לעצמי ,
הפעם בשקט בשל החשש ממתקפה נוספת של פאוור ריינגר לאוזן.
אמת דאגתי{קמץ בדלת ופתח באלף ובגימל}, דאגתי אמת. אינני מוצאת
את עצמי.
היכן הוא שביל הזהב המתיימר להתגלות למיוחדי הסגולה?
רוצה אני באושר ורוצה גם בעושר שבא בקלות,
רוצה אני חוכמה וידע ונבונות ואינטלקט, ונשיות וסקס אפיל
מחריד.
היצר הפראי שבי רוצה להתרוצץ ולטייל ביערות קסומים.
רוצה תרמיל ומקל ומקל ותרמיל ולצאת למסע עם עצמי בעולם, להכיר
אנשים,בלי לחשוב, במסיבות פרועות, ברחובות שוממים.
רוצה סתם להיות, ורוצה להיות מכל מה שאפשר.
בלי דברים מיותרים, בלי לעבוד, בלי להתעצב, בלי להתנצל, בלי
להתחייב, בלי לרסן את עצמי.
רוצה להיכנס למים הקפואים,
אבל כמעט כבר בוקר.
נו טוב, שיהיה,
עד שהגעתי לים.