קודם משכתבתי את איש הסוכר, אלוהים ברא ביום השלישי את מאורות
השמיים. אחר כך היה מי שהמציא את החשמל והיה מי שהדליק וגם
ידע לכבות את תאורת הרחוב בהתאם לזמן הטבעי של רבבות ירחים
ואלף שמשות.


אני המצאתי את האהבה.


האהבה הומצאה בפשטות, כמעט בלי מחשבה, נלחשה ממני והלאה לתוך
הבטנים הרכים של פירות הרימון שהונחו על שולחן הסלון. בקליפתם
הקשה, האהבה הייתה אדומה כגרגירי הדם העסיסיים שאיש הסוכר שלי
היה נוהג לגלגל בפיו ולמצו/ מתוכם את טעמם של כל הדברים וטעמם
של הלא דברים.
בשנים ההן, גם לשום דבר היה טעם חמו/ אשר בחלוף הזמן נמוג כמו
טעמם של יתר הדברים, אלה שאירעו ואלה שהיו יכולים להתרחש.


אפילו כך, היה עניין רב באהבה שהמצאתי, גם בתוכי היה משהו
שרחש וגעש ולא שקט עד אשר כתבתי לאהבה שלי, את איש הסוכר.
בין כך ובין כך, אני נאלצת להודות שאלמלא כתבתי אותו, היה מן
הסתם נכתב על ידי אלוהים אחרות. כך למשל היה יכול להיכתב על
ידי האלוהים שהמציאה את התשוקה, או אלוהים שהמציאה את הכאב.
כשאני חושבת על כל אלו, איני יכולה שלא לתהות איך היה איש
הסוכר שלי רוקם עור וגידים לו נברא מעפר כמו איש האדמה שנברא
בראשית הדברים, או למשל לו נברא מסגסוגת ברזל ממנה ייוולד
ויבוא לעולם איש הפלדה בדברי הימים שעתידים עוד להיות.


רבות אני טורדת את מחשבתי בכגון אלו, אלא שאיש הסוכר שלי
עדיין רעיון גבישי כמעט כמו שהייתי אני כשהפכתי להיות אלוהים.
בתחילה הייתי אישה בשר ודם ונבראתי מצלעו של איש האדמה. אחר
כך הייתי אשתו של ספן, נטושה על החוף, להמתין ולראות את קו
המים. אחר המבול, הייתי בעיניי הריקות אשת לוט, עיוורת לראות
את הערים המתהפכות כבטני פירות הרימון. בכל זאת, אני חייבת
להודות שהיה אז היגיון מועט בסדרם של הדברים, או היגיון רב
באי סדר.


כשהייתי עצמי לאלוהים, ואיני יודעת לנקוב במדויק את הזמן שחלף
והשכיח ממני את רוחות המדבר והים שעמד. בזיכרוני, אלוהי הכעס
עוד מצמיח עלוות תפוחי סדום להצל על עורי משבר שמש ולא ענני
סתיו וכלום גשם. בנקודה שהזמן עמד מהיות, הפכתי גם אני את
עורי הצרוב ולמדתי לכתוב. בשמאלי אני מחזיקה כמו כל אישה
אלוהים, קומץ קטן של זרעי תפוחים שנתן המדבר, וידי הימנית
אדומה בדם גרגירי הרימון ואהבות מומצאות של אנשי הסוכר.