ההשתקפות מולי הייתה לגמרי לא נאה, אפילו מפחידה למדי, וזאת
בלשון המעטה.
מולי עמד טרול מגעיל ודוחה. כאבו לי העיניים רק מלהסתכל עליו.
ניסיתי לשפשף את המראה, אולי היה איזשהו כתם שהפריע. אבל לא,
זה לא שיפר כלום. ניסיתי להסתובב קצת ואז להסתובב חזרה  - שום
שינוי! הוא אמנם היה בדיוק בגובה שלי, אולי אפילו צורת הגוף
הייתה דומה, אבל מעבר לכך לא היה לנו שום דבר במשותף. אני יודע
שאני לא תואם את הגדרת הגבר המושלם מבחינת מראה, רחוק מכך
למעשה. אבל מצד שני, אני לא עד כדי כך מכוער - בזה אני בטוח!
משהו כאן חייב להיות לא בסדר. זה פשוט לא הגיוני שהידרדרתי
למצב כזה מבלי בכלל לשים לב. קראתי לשולי, השכנה שלי. מאז
ומעולם היינו ידידם קרובים, עוד מהילדות. אם זה היה תלוי בי אז
מזמן היינו הרבה יותר מסתם ידידים, אבל תמיד כשניסיתי לעלות את
הרעיון לפניה היא שינתה נושא, וחבל.
שולי באה, יפה כתמיד. היא נראתה כמו אחת מדוגמניות הצמרת
שרואים בעיתונים - מסוג הנשים שעד שממש רואים אותם בעיניים, לא
מאמינים שהן קיימות אלא סתם המצאה של התקשורת.
היא ניגשה אלי עם החיוך המדהים שלה ושאלה מה קרה. סיפרתי לה.
ללא היסוס היא הלכה לחדר שלי, לכיוון המראה הבוגדנית.
לא רציתי להפריע לה בבדיקה, אז עמדתי בצד ובהיתי בה בעוד היא
זזה מצד לצד, הלוך וחזור - תמיד עם מבט ישיר למראה.
התהליך ארך מספר דקות ובסופם הסתובבה אלי, החיוך עדיין על
פניה, "כן, המראה בהחלט מקולקלת", אמרה.
"ידעתי", אמרתי בחיוך. למעשה, הרגשתי הקלה מסוימת. לרגע כבר
פחדתי שאני באמת נראה ככה.
שולי הסכימה ללכת איתי לחנות, שם הבטיחו שזאת לא בעיה רצינית
ושהמראה תתוקן במהרה. אז חיכינו בחוץ, אני ושולי, ודיברנו,
נזכרים בעבר.
כשדיברנו, באמת שכבר לא היה איכפת לי מהמראה המטופשת. הרגשתי
שאני יכול להמשיך לשבת פה ולדבר עם שולי שעות על גבי שעות. לא
שמתי לב איך חלפה השעה עד שהמוכר חזר והגיש לי חזרה את המראה.
"כמו חדש", אמר
הלכתי עם שולי חזרה הביתה, שם החזרתי את המראה למקומה הקבוע על
הקיר. עמדתי מולה, שולי לידי, והסתכלנו יחד על המראה.
ואני יכול להישבע שראיתי שם אותי ואת שולי מתנשקים.