לובן של קיץ על גבי דפי מחברת כה מסנוור מאור השמש,
שגם הסטת המבט מן השורות הנעלמות,
לא מכבה את הצבעים המתערפלים בארובות עיני העוורון הזמני.

זרזיפי מים על מדרכה שלהטה עד בואם,
מכהים את נקודות המפגש עימם והופכים את פניה לציור
ואת שביל הנמלים  למעגל ארעי.

קרני אור יוקדות עוברות דרך עלים שקופים,
נוגעות בתלתל שובב והופכות את הצהוב לזהב
ואת המוצל למואר.

כבסים צחורים תלויים מתחת לחלון פתוח,
מתחממים, נעים באוושה קלה של רוח,
מביטים מלמעלה מחבל מתוח.

סנדל שכוח על חול לוהט, מבקש לנוח,
לגעת בצל, כף רגל יחפה לקבל,
לגעת שוב בכביש, אדמה להרגיש.