מסתכל על הכינרת, זו שבדמיון,
שרועה מנגד, על אדן החלון.
באפי ריח נושן,
ועל מצחי נחרט קמט קטן.

צבעים צובעים את העולם,
כמו בסרטים שהיו עושים מזמן.
ונוח לי שם, לבד,
עם עצמי וזהו כמעט.

לא יכול לשקר, השיר הזה הוא לך,
נכתב לך ממרחק,
כשעצמי וזהו לא ממש מספיק.
כשהלילה בודד, והגעגוע מחניק.

זה קשה להודות באמת,
אבל היד שבדמיון היא ידך,
ואתמול היה זה שמך,
שנקרא בלי קול מתוך חלום.
כמו הכינרת הנשקפת בחלון,
שמחכה רק אלייך,
ואני, יתום בלעדייך.

שזוף מהשמש הלוהטת, בצבעי חום דבשי.
על שפת מים שמעולם לא ממש ראיתי,
רק בחלום. רק שם הכול אמיתי.
כאשר את איתי.

ורק שם יש לי אומץ להחזיר אותך אליי,
לשכוח שקרים ומריבות,
הטחות והבטחות.
להתעלות מעל רגשי כבוד,
לבוא אלייך עם רדת יום.
מקצה הארץ עד קצהו האחר,
מקצה הלב עד קצהו היפה יותר.
רק לנוע, לנוע, ועוד יום עובר.