שנה עברה, בכלל לא שמתי לב.
הייתי כל כך שקוע בלמה זה קרה, שלא שמתי לב כבר כמה זמן עבר,
כנראה שפשוט לא חשבתי על זה מעולם. ירדתי משיעור נהיגה בדרך
חזרה הביתה ופתאום את שם, חשבתי שעזבת את הארץ, לא ציפיתי
לראות אותך, לא היום לא בכלל.
"-היי מה המצב, המון זמן עבר" היא הפתיע אותי לגמרי, לא שמתי
לב בכלל
"היי.. מה את עושה בארץ?"
"חזרנו לחופשה, מה איתך? יש חברה?" היא הנחיתה עלי את השאלה
הזו בבום, האמת שרק לפני כמה שבועות נפרדתי מהחברה הקודמת,
פרידה לא טובה במיוחד.
"אההה.. מצחיק שאת שואלת בתזמון כזה, בדיוק נפרדתי מחברה שלי
לא מזמן"
"יופי, אני שמחה לשמוע"

בשנייה הראשונה שראיתי אותה היא מצאה חן בעיני, וזה היה כבר
לפני כמה שנים, היינו מעיין ידידים רחוקים כאלה, שגרים קרוב
אבל כמעט ולא מתראים.
לפני שנה בדיוק היינו במסלול, הכול היה שם כמעט, משיכה, כימיה,
תזמון.. כמעט הכול,
אבל לא הכול, אחרי כל כך הרבה שנים כידידים היה לי קשה לעשות
את הצעד הראשון למראת שהיינו המון יחד והיה לנו ממש כיף, עד
לרגע הזה, ואני חושב שלעולם אני אזכור את הרגעים האלה שלנו,
היא לא הייתה החברה הראשונה שלי, אבל אני בהחלט יכול להגיד שזו
הייתה הפעם הראשונה ונכון לעכשיו גם הפעם האחרונה שהייתי
מאוהב.

בגלל זה, בכל השנה שעברה מאז שכמעט היינו יחד, ובסוף היא עזבה
את הארץ ועד השנייה הזו שראיתי אותה שוב לא הפסקתי לחשוב, למה,
למה זה לא קרה לנו, היה לנו הכול ובכל זאת.
המחשבות התחילו להתערבב לי בראש, לא ידעתי מה לעשות, רציתי
להיות איתה אבל לא ידעתי איך ליצור קשר, חשבתי עליה, נזכרתי
בכל הפרטים הקטנים, כמה היא האחת בשבילי, כמה אני רוצה אותה
וכמה זמן עבר, את הפרידה מהאקסית הטריה שכחתי במהירות האור,
נראה כאילו דקת שיחה איתה עשו את מה ששבועיים ימים לא יכלו
לעשות, הכול צף חזרה, כל הרגשות שהיו חבויים.
לקח זמן עד שראיתי אותה שוב וסוף סוף לקחתי את מספר הטלפון
שלה, ודי מהר חזרנו להיות ידידים
קרובים, שעות היינו יושבים ומדברים, זה היה חופש גדול.
קיץ, התקופה הכי יפה, עם הילדה הכי יפה,  ומה שחסר זה אותנו
יחד, וזה יכול להיות הסוף הכי יפה.
חלמתי על זה, אנחנו יחד, זה כמו באגדות, ובטוח יהיה שם "והם
חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה"

שוב נפגשנו, יושבים בגן ומדברים כרגיל, וכרגיל לא שמתי לב
שהשעה כבר 12 בלילה.
"מה אתה עושה עכשיו?"
"מממ.. לא יודע, הולך לישון אני חושב" עניתי וקצת באכזבה מעצמי
"אולי אני אשאר לישון אצלך? אני ישנה אצל כל הידידים שלי, כל
פעם מישהו אחר"
"אין לי בעיה, אבל אני הולך לישון, אחרי שעה 2 ככה, אין מצב
להחיות אותי" - הלב שלי התחיל לדפוק במהירות, והעייפות שאחזה
בי קודם נעלמה לחלוטין -בטוח שאני לא ישן.
"אתה לא הולך לישון, אין מצב, תתכונן ללילה לבן!"
"תשכחי מזה, תבואי בכיף, אבל אני הולך לישון" אבל ידעתי אני לא
אוכל לישון, גם אם אני ארצה.

עד שעה חמש בבוקר, מדברים, צוחקים, וכלום לא קורה, וכבר מתחיל
להיות אור בחוץ
פתאום אני מסתכל עליה ורואה את המבט שלה, הפעם לא עשיתי את
אותה הטעות- נישקתי אותה.
זו ממש לא הייתה הנשיקה הראשונה שלי, ולמעשה הנשיקה הראשונה
שלי הייתה ממש רומנטית, עם החברה הראשונה על החול, מול הים
בלילה, זה היה תזמון מושלם, אבל זה לא התקרב בכלל לנשיקה
הפשוטה הזו אצלי בחדר, באור עמום של התחלת יום חדש, ולמעשה
התחלה חדשה לגמרי.
אספתי אותה אלי ונישקתי אותה שוב, זו הייתה ההרגשה הכי מדהימה
שהייתה לי בחיים, כאילו כל העולם מסביב עצר את נשימתו וקפא
לאותו הרגע, בשבילנו.

אור הבוקר הפציע וכבר היה שמונה, לא ישנו כלל, והלכתי להכין
לנו קפה.
חזרתי והיא מסתכלת עלי במן מבט רציני, ידעתי במה מדובר, אבל לא
רציתי לחשוב על זה.
"אתה יודע שבעוד שבוע אני עוזבת את הארץ שוב והפעם לתמיד...
אתה רוצה שנהיה ביחד? אפילו שזו תקופה קצרה? או שסתם נבלה?"
ידעתי שהקסם של הלילה הזה יתנפץ לי בפנים.
"אני רוצה שנהיה יחד, כמה זמן שיש לנו ננצל" -לא האמנתי שאני
אגיד משהו כל כך לא הגיוני.
ומאז היינו יחד, לכל מקום ובכל מצב, עם חברים שלי, עם חברים
שלה, בלילה ביום, יחד.
פתאום אחרי כמה ימים היא באה אלי כולה מאושרת
"לאמא שלי יש כל מיני בדיקות.. ואתה יודע מה זה אומר? שנהיה פה
לפחות עוד חודש בארץ!"
הייתי עצוב ושמח יחד, מצד אחד כל כך שמחתי שיש לנו עוד זמן
יחד, ומצד שני ידעתי שאחרי תקופה כזו יהיה מאוד קשה להיפרד,
והרי יהיה לי קשה לנסוע איתה כי אני מתגייס עוד מעט.

חודש וחצי היינו יחד, אבל כמעט כל שנייה יחד, כל הזמן. עשינו
הכול יחד והיינו מאושרים,
עד היום שהיא עזבה בסוף, היא אמרה לי, זה לא פייר אבל אני רוצה
שתבוא איתי, ההורים מסכימים ויהיה לך מה שתרצה, רק תבוא.
ובסוף זה קרה, בגלל הצבא ועוד דברים, אני נשארתי כאן, ליוויתי
אותה לשדה התעופה, ועוד לפני שאמרתי לה שלום לא יכולתי לעצור
את הדמעות, חיבקתי ונישקתי בפעם האחרונה ומהר הלכתי, לא יכולתי
יותר.
בתחנת אוטובוס מחכה לאוטובוס שייקח אותי הביתה, מוריד את משקפי
השמש ומתחיל לבכות מול כל האנשים, פשוט לא הצלחתי לעצור את
הדמעות. מעכשיו אני לבד.
בחיים לא בכיתי בגלל פרידה, בקושי מצמצתי, אבל הפעם אפילו כל
הפרצופים הלא מוכרים מסביבי לא הצליחו לעצור לי את הדמעות.
דיברנו כשהיא הגיעה לשם, היא סיפרה לי על החיים החדשים שלה,
וקיבלנו את זה שאנחנו כבר רחוקים,
לאט לאט התרחקנו והשיחות פחתו וגם ההתכתבויות.
אחרי תקופה של נתק חזרנו לדבר קבוע באי מיילים, וביומולדת שלה
שלחתי לה ברכה מכל הלב, כמה שאני מקווה שהיא תהיה מאושרת. והיא
ממש שמחה ואפילו הספיקה לשלוח לי ברכת יומולדת מוקדמת חזרה (כי
ימי ההולדת שלנו קרובים) והיא גם אמרה שעכשיו הכול מסתדר לה
בחיים ובפעם הראשונה מאז שהיא שם החיים שלה סוף סוף עלו על
המסלול חזרה.
עניתי לה והייתי שמח שהכול טוב איתה. חיכיתי לתשובה אבל הפעם
היא לא הגיע.
שבוע שבועיים,  חודש ועדין אין תשובה.
יום ראשון שבע בערב -חבר מתקשר אליי,
"היי מה המצב.. יש לי חדשות רעות"
"מה קרה?" נבהלתי
"זה בקשר לXX  היא הייתה בתאונת דרכים"
"אוקיי" קורה חשבתי לעצמי, גם אני עברתי תאונה לא נעימה.
"היא נהרגה"
"מה???? אתה צוחק עלי! בכלל מה לך ולה, אתם בקושי הכרתם, איך
אתה יודע את זה"
"חבר שלי היה ידיד טוב שלה, הוא סיפר לו והוא סיפר לי, חשבתי
שרצה לדעת, זה קרה לפני חודש בערך, אבל רק עכשיו אני יודע, אם
אתה צריך משהו תגיד לי טוב?"

הייתי בשוק.. לא הבנתי איך זה קרה, אחרי זה שמעתי שכנראה שזה
היה איזה נהג שיכור שדרס אותה.
איך החיים נקטעו, סתם, בדיוק שהכול הסתדר לה בחיים
כבר לא היינו קרובים כמו פעם, וזה היה המזל שלי, אבל היום אחרי
4 שנים אני עדיין חושב עליה
עצוב לי בפנים כשאני יודע שאני לא יכול להגיד לה, כמה אני
מתגעגע לפעמים, להזכיר לה את כל התקופות היפות, ושלא נשאר אדם
בעולם שיכול לחלוק איתי את החוויות המדהימות שהיו לנו.
מאז עברו שנים והיו לי חברות אחרות, אבל עדיין  נשארתי לבד.