התור שלך הגיע. הטלת את הקוביות.
צלילי נקישה מבולבלים נשמעו על לוח המשחק כשלבסוף הקוביות
נדמו.
6-6. לא נראתי מופתעת...
חייכתי. תמיד אמרת שמזל בקוביות לא שווה כלום אם לא יודעים
לשחק.
והנה זה חוזר אליך משום מקום.
כל המהלכים אפשריים. כל כיוון אליו תצעד יגיע לאנשהו.
כל הדלתות פתוחות בפניך.
ואתה, אתה לא יודע.
אתה מעביר את מבטך מלוח המשחק אלי, ממני חזרה אל הלוח.
אבל זה לא מה שיביא לך את התשובה. אתה יודע את זה.
אתה מנסה להמיס אותי במבט החום מסטיק הזה שלך, ואני תוך כדי
שאני נמסה
דואגת להזכיר לך שכמה שלא תברח אלי, את התשובות לא תמצא
בעיניי.
אז אתה מכניע אותי במבט
וממצב נמס אני עוברת את נקודת הרתיחה אל תוך התפרצות זעם לא
נשלטת
ואני יורקת אש ומציתה את יבוליך.
ככה יהיה לך במה להאשים. ככה תוכל לעשות אותי קטנה יותר. למחוק
אותי.
קטן תמיד שלילי אצלך, אז אתה מנסה בכוח.
אבל לפעמים, אני כל כך רוצה להיות קטנה. להיות בורג במכונה.
להיות טיפה בים רגוע.
אבל הים הזה סוער והוא התיז אותי החוצה. מספיק גל אחד חזק מידי
והנה אני נסחפת.
ואני לא בים יותר. אני בשלולית קטנטנה. וכאן אני כבר מרכיב
חשוב, כאן אני גדולה.
תחזיר אותי להרכיב את הים במקום לגרום לי לרצות להבלע בו.
הזעם שהשלטת בי מרתיח אותי והנה אני מתאדה לאט לאט...
אז אני נוטלת את הקוביות, עכשיו כשתורי סוף סוף הגיע.
5-6.
אחד אפס לגורל.