עמדתי אל מול הים, ולא ידעתי מה לענות לו.
הגלים היכו, סחפו, הראו את כוחם העצום לכל סובב. ואילו אני,
עמדתי שם, חסרת אונים לחלוטין.
הרגשתי קטנה ליד העוצמה שלו. הרגשתי מכוערת ליד הפלא שלו.
אבל הרגשתי משהו, וזה, זה לא קרה לי כבר הרבה זמן.
רציתי לתת לו תשובות, אבל נחנקתי. ידעתי שאין לי. קיוויתי
למצוא אותן בו, אבל הוא כעס.
הפשלתי קצת את שמלתי, והתיישבתי על גשר העץ, רגליי משתכשכות
מעט בגלים המתנפצים אל הסלעים שתחתיי. הוא רצה שאגע, ביקש
שאתקרב עוד, שאשתלב בו.
אבל פחדתי מכוחו וגודלו והרגשתי כנקודה בשטחו האינסופי.
גלי הים ניפצו בעוצמה דברים כה רבים אל הסלע, שפחדתי להיות אחד
מהם.
פחדתי גם אני להתנפץ, להתפזר בין רסיסי הגלים. לא סמכתי על הים
האכזר, שישמור אותי מכל אלה.
רק הפס הזה, הדק, המחבר בין השמיים לארץ, יצר עבורי את
ההרמוניה המושלמת שבין סחף לריחוף, שבין תשוקה וכוח, לתוגה
אינסופית ומנומנמת.
ידעתי שעכשיו, אינני שייכת לשמיים יותר. שעכשיו נחתתי. שנלקחו
ממני כנפיי.
כירסמה המחשבה, שאינני ראויה להם עוד.
התיימרתי להכיר בשייכות שלי לים. מהשמיים לא פחדתי מעולם, אך
הים, הים הסוער והגדול, לא מצאתי את מקומי בו. כמו ילדה עקשנית
וחדשה בגן, סירבתי להשתיך, לרקום קשרים, לשחק עם חבריי החדשים,
הגלים.
לא הצלחתי לפענח אם השמיים מסתכלים עליי בזילזול או בצער. אם
הם מתגעגעים או כועסים...
הרעשים של הרוח המכה בגלים, הגלים המכים בסלע, והרוח המכה
באוזניי השתלבו כולם אל תוך רעש מאפיין אחד, שלאט לאט, במשך
זמן רב של הקשבה וריכוז, התגלה כסמפוניה, שבסופו של דבר היא
בעצם הרבה יותר מונוטונית וקבועה משחשבתי.
וידעתי כל הזמן למה אני שם.
ידעתי שבים, שלא כמו בשמיים, אני יכולה לראות את השתקפותי.
והיא אינה קבועה.
היא שקטה ודוממת, היא רועשת, סוחפת ונסחפת, נפוחה מגאווה
ומושפלת בידי קולות פנימיים.
היא סוערת.
ופתאום אני רוצה כל כך, לחזור לשמיים שלי.