אני מתפרקת, אמרתי לו, והוא לא האמין לי או שהוא לא בדיוק
הבין. בכל מקרה אני הזהרתי אותו. והוא הסתכל עליי במבט עצוב,
אבל לא עצוב-מרחם או
עצוב-שמרגיש-שהוא-צריך-להיראות-עצוב-אז-הוא-מנסה-להתאים-לציפיות.
הוא היה באמת עצוב בשבילי, ראיתי לו את זה בבפנים של העין,
שהוא מת לעזור לי.
אז הוא לקח אותי לצימר בצפון לסופשבוע, עם ארוחות בוקר ענקיות
וג'קוזי ונרות וטיולים ושלג בחרמון וזה לא ממש עזר כי אחר כך
חזרתי לירושלים וכל השגרה הזאת נפלה עליי בכזה בום ששוב
הרגשתי שאני הולכת להתפרק. ושוב, הוא לא בדיוק הבין אותי.
אז הוא ניסה שוב, ולקח אותי למעיין והשפרצנו אחד על השני מים
ומעדתי והוא החזיק אותי ושנינו צחקנו ושתינו תה אמיתי של שטח
ועשינו פיקניק. גם זה לא עזר, כי קיצרנו את הטיול כי הייתה לי
עבודה גדולה להגיש למחרת.
הוא באמת האמין לי רק כשהתפרקתי לו בידיים ממש. אמרתי לו,
בפעם השלישית, אני לא מסוגלת, אני עומדת להתפרק, והוא החזיק
אותי חזק חזק ושנייה אחרי זה כל האיברים שלי היו מפוזרים לו
על השטיח.
הרגשתי כמו דומינו. הרגשתי כמו דומינו שילד קטן בונה במשך
המון המון זמן, עם פיתולים וגשרים והתפצלויות ואפקטים, עם
המון המון קוביות קטנות שכל אחת יכולה להפיל הכל. הרגשתי כמו
ילד קטן שרץ להראות את כל העבודה היפה להורים שלו, וברגע שקם
מזיז בטעות קובייה אחת שנופלת באמצע ומפילה הכל. חלק חלק.
ברגע הראשון הוא נתן לי להתפרק, הרגל שלי נחה ליד הדלת והיד
נפלה על הפוף, כל עשרים האצבעות שלי היו מפוזרות על השטיח
והאוזן עפה מתחת למיטה. שכבתי שם מפוזרת לו בחדר, כל כולי,
שלווה ומחכה לו שירכיב אותי היטב, סומכת על הידיים שלו ויודעת
שהוא מכיר כבר את כל החלקים שלי.
הוא עבד שעות להרכיב את הבוהן לקרסול לברך לירך לישבן לבטן
לכתף ליד למרפק לזרת. ואחרי שסיים, הרבה זמן אחרי זה, הוא לא
שכח שהתפרקתי לו כבר פעם, ומדי פעם חיזק את החלקים. ואם פעם
נפל לי המרפק או האף, הוא ישר עזר וחיבר הכל למקום.