מארזים של חג עומדים, כמו כנסיות קטנות,
בחלונות הגותיים תמיד אפשר למנות
סחורה סטנדרטית - יין, דבש ושמן.
וכך יודעים מה העונה, מה השנה, מה השעה,
כי סוג היין משתנה, וסוג הדבש הוא הפתעה,
ואין לי שמץ,
מדוע כנסייה קטנה עם בקבוקים טובי-מראה
דומה לבית-בובות, בו מארחת לסוארה
בובות יפות - בובה פוסט-ויקטוריאנית.
היא מנגנת בפסנתר קטן, משקה אורחים מהסרוויס
המיקרוסקופי בקפה, ומארגנת ויסט,
קוראים לה ג'נט.
וכל מה שאני רוצה, כשבתערוכה מקרית
אני רואה דבר כזה, הוא רק לצרוח בעברית:
"אינכם רואים מה מצפה לכם, פוסטמות?
זה ייגמר בחפירות, זה ייגמר בדם סמיך,
ויש לכם שלוש דקות עד שהורגים את הנסיך,
אני חותמת.
ויש לכם חמש דקות, והילדה ששיחקה
עם הבובות, כבר אלמנה עם מכונת תפירה דפוקה,
מהקירות והפנים כבר מתקלף הצבע.
שלחו לכפר את הטבח ושחררו את הגנן,
ויש לכם חמש דקות עד שהורגים את פרדיננד
בסראייבו."
במקום בובה, במקום קדוש על קיר, מתוך המארז
מקשיב לסיפורי זוועה שלי על חפירות וגז
בקבוק של יין מאזור תעשייה מעבר
לקו ירוק, ושמן זית מנצרת התחתית,
וסוג הדבש הוא הפתעה, אבל השמן הוא כתית,
וזה forever.
וסוג הדבש הוא הפתעה: פרחי שיזף, פרחי שזיף,
או אבוקדו. דבש טעים, אבל האבוקדו - זיפט:
עוד לא התחילה העונה, אבל תפוח
נוכל לטבול, בתיאבון קצת מגושם ופו-דובי,
וסוג הדם הוא אפס, איי, או בי, או איי ובי,
וזה בטוח.