רק אדם שעולה להר, נופל מההר.
אין דורכים פעמיים באותו נהר.
אך אני דרכתי פעמיים במי חיי:
מחוסלת-בלאי.

כל מקרה פחד-מוות הוא טעות של המוות עצמו.
זה לא בדיוק בבטן, כמו שאמרו נערי אסקימו
לימון. זה בכל מקום ובכל איבר:
אני מתה? כבר?

מה אומר על הכוח שזרק אותי במורד
ההר? שהוא פיסיקלי, ואני הייתי מטרד
פיסיקלי. הלוואי שביום שיבוא יומי,
זה יהיה כה גשמי.

ואחר כך - גלגול מטורף, שנועד, בחצץ מצקצק,
לעטוף את גופי בהר, כמו גבינה בבצק -
הנדסה לא-אוקלידית ופיסיקה בלתי-ניוטונית,
גלגולן של דקות ושל טונות.

מה אומר? שיצאתי פצועה אבל לא מחוצה,
שדיברתי אחר כך הרבה גרמנית רצוצה,
שקישט את ערי דרום טירול פרצופי בסגנון נאו-גותי,
ושאז הבינותי:

כל מקרה פחד-מוות הוא רק הכנה לרמה הבאה
של בדידות, לבדידות אחרונה, עד מצרים, עד חוסר-תנועה,
עד פרעה שהניח ידיו על ברכיו, כתלמיד למופת,
עד שעצם-זנב קופאת.

יסלחו לי האלפים, והרוח הבלטית, וחול הלבנט:
מעולם לא הייתי כל כך לבד וכל כך לבד,
כמפעל שהושבת, כמושא שהושמט,
וזה עוד כלום לעומת.