ילד?
אני שואלת
את עצמי. (קודם כל, ילדה...)
אבל לא יהיה לה
מה שהיה לי:
גביע האגם האובאלי,
יער הניגר כמו פסוקי קהלת,
גן אמיתי שאפשר לאכול.
היא לא תוכל להציץ
מבעד לווילון הכחול
האם גם עץ האגס ישן.
לגדל ריחן בעציץ
זה לא מספיק.

איך היא תדע שלא מתיישן
שום דבר עתיק
בעולם הצומח? כמו באמנות.
(כתיבת שירה גם היא סוג של גידול חקלאי,
חלקת תפוחי אדמה.)

כשאני אמות,
איך תראה את הזמן זורם?
("תינקי... תבלעי...
תקראי דיומא...")
איך תראה את הזמן זורם, כמו קרם
איטי משפופרת זקנה,
במקום שבו אינו מתרחש דבר
מאז שיבת הסב מסיביר,
ודווקא שם, בגינה,
מתחת לחסה, נקבר
כלב הזמן הכביר:
מצמצת - חלפו שלושה דורות,
יצאת להשתין -
נחפרו חמש בארות,
התחלפו עשרה שבטים.
הווילון הכחול ועץ האגס
הגנו עלי מפני
הספק הצונן, הגס
בכוחו של הזמן ובבני
ביתי, שכל הצומח עמד
מאחורי גבם, כשהביאו אותי
לעולם הצומח, האמיתי,
ולא סתם הם שתלו עץ אלון
לכבודי. נחמד
מצדם. אך האם יבוא
עץ אלון להגן על בתי?
עץ אדר להגן על בתי?
עץ ערמון להגן על בתי?
ויושיט לה את כל גובהו?
שלא תהיה לבד בעולם,
שלא תהיה לבד בעולם!
ומי יבוא להרכיב
את צבא מגיניה מפני השקרים
של אי-זכרון ומוצא ההורים
מכלום נעלם?

רק הפיקוס של תל אביב.
רק הפיקוס של תל אביב.