"די" אמר אלוהים למלאכים, "המקומות בגן עדן אוזלים לנו, אין
לאן להכניס עוד נשמות". הוא ישב על כיסאו המהודר והלבן להפליא
בעוד המלאכים שמולו עומדים דרוכים, עם כנפיים יפיפיות ושק
הנשמות.
"אדוני אם יורשה לי" העז אחד המלאכים, הוא היה הקטן שבניהם
ובאורח פלא, דווקא לו הביטחון לענות לאלוהים, הוא לא חיכה
לתשובה והמשיך- "כמות האנשים למטה גדולה מידי ואם נשאיר את
הנשמות, העבודה תהיה מרובה, זמן הנשמות קצוב ולא ניתן לעצור
אותו" אלוהים בחן את המלאך הקטן ואת חוצפתו ולאחר, השיב לו-
"אם כך, מה אתה מציע לעשות? לשלוחן לגיהינום? הלא אתה יודע
שהגיהינום הוא למפלצות בלבד! אין נשמה אשר ראויה להיכנס לשם,
לא ארשה שאף אחד מבניי יגיע לשם" נימת קולו התגברה והמלאך חשש
מעט לענות, אך כאשר ראה כי אלוהים אכן מחכה לתשובה אזר את
המילים והשיב שוב- "לגיהינום?! חס וחלילה אדוני, אני אפילו לא
חשבתי על כך, חשבתי שפשוט...נמצא לנשמות גוף אחר, כלומר, כפי
שאתה יודע בני האדם שם למטה נוהגים לשחק עם הקץ בניסיונות
להשיב לגוף  את הנשמה, כל מה שאני מציע הוא שבמקום שנשמה תצא
מגוף אחד ותחזור אלינו, פשוט תעבור לגוף אחר וכך אוכלוסיית
הנשמות יקטן". הוא סיים את נאומו, מתנשף מעט אך מרוצה משהו.
"אין הדבר כל כך פשוט" תקף אלוהים חזרה, "אך אשקול זאת, עד
אז-השמיים סגורים!" הוא דפק שלוש פעמים על הספר הגדול ובכך
הכריז כי הדיון תם. כל המלאכים התפזרו ופנו לעיסוקיהם בגן עדן
ורק המלאך הקטן עשה את דרכו לשערי השמיים.

"ומה אם אני אמות אמא? אני אהיה עם כל המלאכים למעלה?"
"לא מתוקה, את לא תמותי מספיק עם הדיבורים האלה!"
"אבל.."
"אמרתי די! עכשיו אני אצא ואת תנוחי!" הדלת נסגרה לאט ובתוך
החדר החשוך נותרה ילדה קטנה עם שם מוזר ומחלה סופנית.
"גאיה?" קול לחישה קטנה נשמע.
"גבריאל, אני פה" ענתה גם היא בלחישה. משק כפני המלאך הסב רעש
מרגיע, נעים, כעת הוא עמד על יד מיטתה, כל כך קרוב עד שהרגיש
את נשימותיה.
"מה שלומך? מרגישה טוב יותר?" נימת קולו הייתה חמה, אבהית.
"לא כל כך, היום שמעתי את אמא מדברת עם הרופא, הוא אמר
שהסיכויים שלי להתגבר על המחלה שואפים לאפס, אני גם זוכרת שאמא
ייבבה בקול מצחיק כזה..." היא גיחכה לעצמה בניסיון לשפר את
האווירה שנוצרה.
"דיברתי איתו היום" אמר גבריאל בלי שום קשר.
"דיברת עם מי?"
"עם אלוהים"
"עם אלוהים?! זה שבשמיים ותמיד כולם מבקשים ממנו שישמור עליי?"
היא הופתעה לשמוע, היא לא חשבה שהמלאך שלה כל כך מקושר שם
בשמיים.
"כן. הצעתי לו רעיון, משהו שיגרום לך להישאר פה, הוא אמר שהוא
יחשוב על זה, כל שנותר זה לקוות" הוא דיבר ברצף, כאילו לא דיבר
אליה, טון קולו האבהי התחלף בקול רשמי ומוזר, הוא לא העז
להסתכל עליה, רגש שמעולם לא הכיר מנע זאת ממנו.
"גבריאל, אני יכולה לספר לך משהו?"
"כן בטח" כעת הוא הביט בה בסקרנות.
"אני רוצה למות, אני לא רוצה להיות פה למטה, משעמם לי, כל
החברים שלי מפחדים להתקרב אליי כי הם חושבים שהם ידבקו, אני
רוצה להיות מלאכית שם למעלה, בשמיים, לא טוב לי פה" דמעה אחת
חמקה מעיניה ועשתה את דרכה לשאר הפנים. גבריאל היה מבולבל, אך
יותר כעס, אחרי כל מה שעשה למענה, השיחות עם אלוהים, השכנועים,
הרעיון, הכול הולך רק בגלל שהיא רוצה להיות מלאכית?! הוא הביט
בה ארוכות, עיניו בעיניה, עומד כפסל ולא זז..ופתאום כאילו היה
רובוט שקיבל פקודה פרש את כפניו ויצא דרך החלון. עכשיו, גאיה
הרשתה לשאר הדמעות לפרוץ וכמעט שלא יכלה לעצור אותן.

"כל המלאכים להגיע למסדר! כל המלאכים להגיע למסדר!" קול הפיה
הראשית נשמע בכל רחבי גן עדן. כמה דקות לאחר מכן כ-300 מלאכים
בגדלים שונים התייצבו אל מול אדונם-אלוהים.
"מלאך 124 נא צעד קדימה" גבריאל עשה צעד חושש לעבר אלוהים.
"אתה זה שהציע את הרעיון, לא כן?" שאל.
"כן אדוני" ענה גבריאל, ראשו מושפל, הוא לא ידע כיצד יאמר לו
שהרעיון שהציע לפני יום לא תקף כעת.
"כפי שאמרתי, חשבתי על כך והגעתי להחלטה"
"אוי לא" חשב גבריאל בליבו, "הוא יעיף אותי לכל הרוחות!" הלחץ
גבר עליו והוא שיחק עם אצבעותיו בעצבנות.
"מהיום, כל נשמה שניתן להעביר-נעביר. השמיים שוב פתוחים!"
עוד לפני שהספיק להבין מה קורה, גבריאל הורם על ידי שאר
המלאכים וקריאות עידוד נשמעו מכל צד.

כעבור שבועיים הגיעה לגן עדן נשמה נוספת. זה היה תורו של
גבריאל לקבל את הנשמות.
"ברוכים הבאים לשערי גן עדן, אני המלאך גבריאל, איך אוכל
לעזור?" הוא דקלם את השורה הזו שוב ושוב כך שאפילו לא טרח
להביט בנשמה.
"גבריאל. יש לך שם יפה" הקול הזה. הקול הזה היא מוכר לו, קול
עדין, חלש מתוק, הוא הרים את מבטו וראה אותה, חיוך קטן כבש את
פניו- "המלאכים זה שם" הוא הצביע לכיוון גן עדן. גאיה ריחפה
לכיוון גן העדן , מחכה לקבל את כנפיה.