יום אחרי ששוב פגשתי אותו פתאום התחילו לצוץ כל השלטים האלה
בכל מקום.
בכל כיוון שהסתכלתי הם היו. קטנים , גדולים, מסתובבים כאלה,
מתחלפים, לא משנה איך הם היו-על כל אחד מהם התנוסס בגדול השם
שלו- 'זיו'. חברה למטבחים נראה לי, ידיד שלי אמר לי שזאת
חברה מאוד ותיקה שפועלת כבר שנים, אבל אני טוענת שזה ממש כאילו
מישהו אירגן נגדי קונספירציה והחליט להראות לי כל רגע ולהזכיר
לי כל שניה את השם של הבנאדם שעושה לי הכי רע בעולם.

לפני כמה זמן הלכתי הביתה עם חברות שלי, חזרתי מבית ספר
כשפתאום חברה שלי נעצרה. היא התחילה לצעוק שנסתכל עליה על איך
שהיא הצליחה לטפס על הדבר הזה שאלה שמדביקים את המודעות עומדים
עליו. "תראו אותי!" היא צעקה וצחקה. הסתכלתי עליה והתחלתי
לצעוק. מאחוריה התנוסס בענק השם הכה שנוא עלי באותם הרגעים.
"תסתכלי..." סיננתי לחברה אחרת שלי "מה?" היא שאלה "מטבח בזיו
קנית- בדלתות דובדבן חינם זכית!" היא קראה את האותיות הקטנות
שבשלט וצחקה. הסתכלתי עליה במבט עצבני, היא הסתכלה עליי ואז על
השלט ואז חזרה עליי. "אה..." היא לחשה "או..." החברה שלי
שעדיין עמדה לפני השלט הסתובבה אחורה אליו וקלטה סוף סוף מה
כתוב שם. "לא שמתי לב" היא הסבירה וירדה. המשכתי ללכת כשבכל
צעד שאני עושה אני רואה עוד שלט ועוד שלט ועוד אחד.
"אההההההההההההה!!!" צעקתי. חברות שלי הסתכלו לכיוון שאליו
הסתכלתי וצחקו. עוד שלט כזה. התעצבנתי והגברתי את קצב הצדעים
שלי לכיוון הבית.

יומיים אחרי כבר הייתי  מצויידת היטב. כשחזרנו מבית הספר
וראינו את השלט הענק הזה עם השם שלו עצרתי לרגע ושאפתי נשימה
עמוקה. רצתי לכיוון השלט וכשהגעתי אליו עליתי על הדבר הזה
שחברה שלי עלתה עליו. עמדתי ככה רחוקה מהשלט, מהשם שלו, ממנו,
ממש בכמה סנטימטרים. לרגע הרגשתי כאילו זה הוא עומד מולי.
המילים שלו הידהדו לי בראש והתערבבו במן מנגינה רועשת ונעימה
עם הצעקות והשאלות שהגיעו עליי מהכיוון של חברות שלי. עמדתי שם
כמה דקות עד שהתכופפתי אל התיק והוצאתי ממנו סכין ארוך. קירבתי
אותו ממש לתחילת האות ז' ונעצתי אותו בתנועה חדה.
הורדתי את הסכין לכל אורך האות וחתכתי אותה. עברתי ככה על כל
השלט כשבסוף נשאר בשלט רק הנייר שהיה מסביב והמשפט שחברה שלי
קראה. התכופפתי שוב לתיק שלי והוצאתי משם צבע אדום ומברשת.
'להתראות' כתבתי באותיות ענק.
צעדתי צעד קטן אחורה וחייכתי בסיפוק. הכנסתי את הכל לתיק
וירדתי מלמעלה.
חברות שלי הקיפו אותי והתחילו לצחוק. חייכתי בשלווה.

'רק עוד 103 שלטים'. חשבתי 'רק עוד 103...'