שכבות של עץ חג מולד. פתיתים רכים של שלג, נצנוץ של אלפי
פיסות יהלומים קטנים. סרטים זורמים באדום מבריק. הבהוב של
להבות קטנות.
חנוכה בקניונים הזכיר לה את חודשי דצמבר בלונדון כשהיא הייתה
קטנה. העיר תמיד התקשטה כל כך, שאפילו גולדרס גרין נראתה יותר
כמו קופסת שוקולדים ענקית עמוסת עטיפות צבעוניות ומנצנצות
מאשר שכונה של יהודים.
היא הכי אהבה ללכת לקניון ברנט קרוס בדצמבר. במרכז כל רחבה
בקניון נישא עץ חג מולד עצום, ובכל פינה היו תלויים גרביים
אדומים ומקלות סוכר. בחנויות הגדולות פתחו מחלקות קישוטים,
והיא בילתה שם שעות - בוחנת את הכדורים המבריקים העדינים, את
המלאכים השבריריים, את הכוכבים הנופלים.
השלג התחיל לרדת בדיוק כשהיא יצאה מעוד ריאיון עבודה כושל.
כמה פעמים אפשר לעבור את אותו סיפור? אותן שאלות לקוניות,
אותו טון מונוטוני מתנשא, מפי אותה מנהלת משמרת מאופרת יותר
מדי, באותה חנות מצועצעת עם אותם בגדים מקושקשים. be in touch
We'll, היא אמרה לה. אבל שתיהן יודעות שאף אחת מהן לא באמת
רוצה להיות בקשר.
that I keep wasting on bloody Azrieli's bloody car park
, היא רטנה לעצמה.
I just want back the ten shekels
בלונדון היה יותר קל, היא נאלצה להודות. בזמן האחרון היא
התחילה להשתעשע במחשבות על לחזור, רק שהן נהיו פחות ופחות
משעשעות ככל שהזמן עבר. היא תהתה אם היא באמת מסוגלת לוותר,
להודות שטעתה, במיוחד אחרי כל הנאומים והוויכוחים עם אבא, כל
המילים החריפות. אבל הם יסכימו לקבל אותה אם תחזור בה מדבריה.
גם ג'רמי יחכה לה שם, כמו תמיד. האהבה קצרת הימים לאיתמר, זה
שהביא אותה לכאן, לא השפיעה עליו יותר מדי ככל הנראה. המיילים
האחרונים שלו רגשניים כפי שהיו לפני שנה וחצי, והבחורים
המקומיים גורמים לה להתגעגע אליו יותר משציפתה.
בינתיים, המולת הקניון הפכה מבליל של שיחות נמרצות למלמול
אחיד ומלא פליאה. היא גיחכה למראה הילדים שהדביקו את פרצופיהם
לחלונות, לראות כמה שיותר טוב את הנס הלבן שבחוץ. היא נזכרה
בחורף הקשה ההוא, כשאחרי 14 שנות גשם לונדון התכסתה בשכבות של
שלג. הם יצאו לחצר והיא שקעה בו עד ברכיה, ואז הם בנו איש שלג
כמו בציורים, עם גזר לאף וכפתורים שחורים לעיניים.
היא סקרה את הקהל שסבב אותה, מתמקדת בכל פרצוף משתאה. הדרך
הישראלית להגיב לדברים בלתי שגרתיים נורא הצחיקה אותה. לפתע
הכופרים הפכו דתיים, הנצים הפכו ליונים, הכול הושלך הצידה
בפני ההפתעה. הם מתורגלים כל כך להתמודד עם מצבי מלחמה, חשבה
לעצמה, אבל קצת מזג אוויר בלתי צפוי וכולם משותקים.
היא חלפה במבטה על כל הקומה כמעט, כשעיניה נחו על פרצוף אחד
שבלט מן ההמון. הוא פשוט היה נורא מוכר לה.
היא התחילה להתקדם לאט לעבר הצעיר, שלא נראה שקלט אותה. כמו
הסובבים אותו, גם פניו היו קפואות, מבטו נעול על איזו נקודה
באופק, בטח על השלג. הוא נראה בהלם מוחלט. היא בחנה את תווי
פניו - עיניים כהות מלוכסנות מעט, שיער שחור קצוץ. כמו איתמר.
החיבורים במוחה החלו להיווצר. הוא העלה את דמותו של ראג',
הילד הפקיסטני שישב לידה בכיתה. פעם, ברגע אינטימי נדיר
לגילם, סיפר לה על משפחתו. הוא אמר אז משהו על אמו, שמוצאה אי
שם במזרח התיכון, וסיפר כיצד פגשה את אביו אחרי שעברה
ללונדון. לראג' היו עיניים מהפנטות.
היא המשיכה לנוע לכיוונו כנתונה להשפעת איזשהו קסם. היא לא
ציפתה להתרגש כל כך. אבל ההשלכות כבר החלו לרוץ בראשה. היא
הייתה חייבת להתקרב.
המרחק כבר הצטמצם לכדי כעשרה אנשים שהפרידו ביניהם. ככל
שהתקרבה, הדמיון גבר והתחזק - אבל היא כבר לא יכלה לדעת אם זה
אמיתי או שמוחה פשוט כל כך שמח להתנער מהכפור ומהשעמום שהיה
נחלתו בשנה האחרונה, שהוא מקרין מולה חזיונות.
לפתע הזיז את מבטו ועיניו ננעצו בעיניה.
אישונים מתרחבים. עיניים נפתחות. הוא בהה בה בפליאה. היא ראתה
כיצד הניח את ידו על בטנו וקפץ את אגרופו.
ואז היה רעש עצום.
ומיד אחרי זה נהיה שקט.
מעליה ומתחתיה, נצנוץ של אלפי פיסות זכוכית קטנות. נהרות
זורמים באדום מבריק. הבהוב של להבות.
פתיתים רכים של שלג מתחילים לכסות הכול, נופלים עכשיו ללא שום
מכשול בדרכם.
כמו שכבות של עץ חג מולד.