השעה היתה חמש לפנות בוקר, ובהינף יד הפכו כל קירות העיר
שקופים.
רובם לא הראו דברים מעניינים כל כך, פחות מעניינים מכל מה
שאפשר להשיג היום בדיוידי, או סתם בשיטוט אקראי באינטרנט. או
לא כל כך אקראי. לפי החישוב שלי, גוגל אמור להיתקע בדיוק בפעם
הבאה שעוד מישהו יתקתק בו את הצירוף hardcore sex. תנסו.
חמש לפנות בוקר, או שש, איבדתי ספירה. אנשים ישנים, ואין בזה
שום טעם.
אני לא.
יכול להיות שזה קורה כל הזמן, יכול להיות שהקירות הופכים
שקופים לעשרים שניות בכל לילה, בחמש לפנות בוקר בדיוק. אבל
כולם ישנים- אז אין מי שרואה. וכולם ישנים, אז אין מה לראות.
וזה מה שראיתי הלילה.


ליבי בת שתיים-עשרה לפני שבועיים. בפעם האלף בדיוק, הלילה, היא
חולמת שהיא עפה. היא רואה את עצמה מנערת את סדין הקיץ הפסטלי
מעליה, נשארת בפיג`מה קייצית של תחתונים וגופיה, הפאוור פאף
גירלז. ליבי שבחלום מטפסת על הכסא מאיקאה (Minnen, בדקתי
בקטלוג את הדגם), וממנו על שולחן הכתיבה הוורוד שכבר נמאס לה
ממנו לגמרי. חלון גדול נפתח אל הנוף העירוני מהקיר הסמוך.
רוטינה רגילה כבר, רק שקצת קשה לה להתכופף, היא לא יודעת למה,
אבל הפעם ליבי מרגישה את הגוף הסקיני שלה מתנגד. החזה הילדותי
מתקפל בהחלטיות לשניים, מעוות בכאב שלפני קפיצת ראש אל השמיים
הכחולים מאד: צלולים-מכובסים שניה לפני שהזיהום של הבוקר יענן
אותם שוב. ליבי מפרפרת במיטה כשליבי שבחלום מסתובבת, בפעם
הראשונה, כאילו היא רואה אותה צופה בגבה.
ליבי שבחלום קופצת דרך חלון הקומה השישית,  
צוללת לרגע לאורך חזית הבניין,
ומיד מתרוממת בקלות מדהימה מעל העיר.
האוויר הקר מרים אותה למעלה,  מעבר לגגות השקופים-עדיין, לכמה
שניות.
בפעם הראשונה בתולדות החלום הזה, היא יכולה לראות את התל
אביבים דרך הגגות של בתיהם-מבצריהם. רובם ישנים, חלקם מחפשים
שוב hardcoresex בגוגל, במקום להסתכל דרך הקיר של השכנים.
אחרים בוכים. למילי אחת, בלונדינית, יש התקף חרדה. החבר שלה
ממלמל מתוך שינה שהתקפי חרדה זה לאנשים שרוצים בעצם התקף לב,
אבל מדי מפחדים ממנו.
זה נראה מבטיח יותר מגיל שתיים-עשרה ומסדינים פסטליים. ליבי
חושבת שהפעם היא תמשיך לעוף.

ליבי מפסיקה לפרפר, מפסיקה לנשום, מפסיקה בכלל.
הרופאים יגידו אחר כך שהיא לא ישנה כבר חודשים, והגוף שלה
מותש. הלב שלה לא עמד בזה.