בעוד כשעתיים ייגמר הכול. למעשה בעוד כמאה עשרים ושש דקות
ועשרים וארבע שניות. בדיוק ברגע הזה, כך לפחות ניבאו המדענים,
יפגע האסטרואיד בכדור הארץ. ואף כי ייפול באחת המדבריות
באפריקה, לא יינצל איש. בפגיעתו תשתחרר אנרגיה השווה בעוצמתה
לפיצוץ גרעיני של אלפי פצצות אטום, אשר תמחה כל זכר לחיים על
פני הארץ. בני המזל אשר יהיו בקרבת הפגיעה יתאיידו מיד, ואלו
הרחוקים ייאלצו להמתין לתורם. תוך כמה עשרות שניות תשטוף חזית
גל הפיצוץ את פני הכדור ותרסק כל אשר נקרה בדרכה. חסרי המזל
אשר ישרדו את הפיצוץ, אם מפני ששהו במעבה האדמה או במעמקי
הים, ימצאו בעלותם חושך תמידי שייווצר מענן האבק המכסה את
כדור הארץ. במשך שנים יחסום את מעבר קרני השמש ויצניח את
הטמפרטורה אל מתחת לאפס עד כי תגווע כל נפש חיה.
אורן התלבט אם לחכות עד אשר יגלה האסטרואיד את עצמו לעין
הבלתי מזוינת, או שמא יבצע את אשר תכנן קודם לכן. לפחות שתיים
או שלוש דקות יהיו לו מרגע שיראה את זריחת שמש החורבן עד לסוף
המוחלט. אולי יהיה שתוי מדי, או שמא יתיירא ויחזור בו. או
אולי יהיה נפעם מגודל המחזה ויתמהמה. לא, אסור לו לחכות יותר
מדי. הוא לא ייתן לאיש להיות אדון לחייו ובטח שלא למותו.
ואפילו אם זו אבן ענקית אשר אש מתלקחת בתוכה. עתה, יותר מתמיד
ידע שעליו לבצע זאת. משום כך הניח לידו שעון מעורר אשר כיוון
לצלצל כחמש דקות לפני רגע הפגיעה. ועד אשר זה ינגן את ניגונו
האחרון, פרקד עצמו, בבגדים שבהם נולד, על כיסא ים עשוי
פלסטיק, על גג ביתו בן עשר הקומות. מסביבו היו מונחים על
הרצפה בקבוקי משקאות אלכוהוליים מלאים למחצה. לצידו שולחן
ועליו מיני מאפה, עינוגי שוקולד משובח, שקית ניילון ובה חבילת
עשב לא גדולה, חבילת מלבני נייר קטנים, מצית וכמובן השעון
המעורר. הייתה זו גרסתו הפרטית לסעודה האחרונה. ואף כי יין לא
היה בה, חיוך ננסך על פניו בהכירו כי מענגת היא יותר מאותה
סעודה אחרונה שהיטיב לצייר מייקל-אנג'לו. ואף כי ברור היה לו
שאינו מעוניין בחברתם של שלושה עשר אנשים בשעותיו האחרונות,
דוק של עצבות מילא את עיניו כל אימת שנזכר שהוא בלעדיה. אף על
פי כן אלו שעותיו האחרונות ושומא עליו להעבירן בכיף. אורן
קירב ידו לפיו, ולקח שאיפה עמוקה, חמישית, מן הסיגריה
המגולגלת. בעודו מחזיק נשימתו מלפלוט החוצה את העשן
שבריאותיו, נפתחה דלת הברזל של גג בניין ושני אנשים קרבו אליו
במהירות. רגע התמהמהו מופתעים נוכח ערוותו הגלויה, אחר נעמד
אחד מהם מול אורן, ידו האחת מפזרת את העשן שנפלט לכיוונו מפיו
של אורן הנדהם, וידו השנייה מחזיקה תעודה מורמת מעלה ומציגה
את זהותו. בטון יבש ובנימה מפקדת הורה לו להתלבש.
הידיעה על פגיעת האסטרואיד פורסמה לראשונה פחות מחודש ימים
לפני כן. למעשה, במשך כל השנה האחרונה הופיע מדען זה או אחר
והתריע בפני האסון או הרגיע שלא כך הוא. בתחילה עשתה הידיעה
מהומה לא קטנה, אך ככל שחלף הזמן ולנוכח ריבוי הידיעות
הסותרות עייף הציבור מלשמוע וחדל לתת לבו לכך. בשבועיים
האחרונים, כאילו באורח פלא, נעלמו כל הידיעות מבשרות השואה,
ורק קולם המרגיע של מדעני הממשלות נשמע מעל גלי האתר. רוב
הציבור חזר לעיסוקיו כאילו האמינו כי לא עומד לקרות דבר. פה
ושם ניתן היה להבחין במטיפים תימהוניים בקרן רחוב, נואמים
בפני העוברים ושבים החולפים על פניהם, קוראים להם לעצור
ממלאכתם, לחזור אל הבורא ולשוב מדרכם הרעה. ואף כי סיפקו
הוכחות שונות ומשונות באשר לגזירה העתידה לבוא, המוזכרת
במקורות בשפת רמזים וסודות, לא עלה בידם למשוך אליהם יותר
מקומץ סקרנים, אשר ממילא לא ידעו כיצד יעבירו את זמנם בדרך
טובה יותר. אולי היה זה משום שתמיד היה מראם כמראה הקבצנים
הישובים ברחובות, או שמא בגלל שדיברו בלהט ובזעם בלשון אשר רק
הם שולטים בה, או אולי משום שלא ידעו לספר מהו האסטרואיד
והיכן יפגע, בחר ההמון לעצום את עיניו ולהקשיב לדברי העידוד
של נציגי המדע. ובכל זאת, ככל שנקפו הימים, הלכו והתמלאו בתי
הכנסיות בעוד ועוד אנשים שחיפשו דברי נחמה. הייתה זו שעתם
היפה של אנשי הדת שידעו להבטיח כי האל לא יזנח את צאן מרעיתו
ולא יביא עליהם כליה, שהרי אף אחד אינו רוצה להאמין כי תקרה
אותו רעה, שמשום כך יעמדו בני האדם בפני גלי הצונאמי עד רגע
לפני שישטפום, או יישארו במחוז מופצץ בידי אויב מסרבים לפנות
את ביתם ולא ימהרו להימלט אפילו אם אש מתלקחת מאיימת לשרוף את
ביתם.
אורן לא היה אחד מאלו. לא היה מוכן ללכת בעצתם שאת חוכמתם
החשיב כקליפת השום. במשך כל השבוע השלישי תכנן כיצד ינהג
בשבוע האחרון לחייו. כיון שלא האמין לאיש בחר לראות באסטרואיד
מתנת חירות המוענקת לחכמים שבבני האדם. הזדמנות בלתי חוזרת
לעשות ככל העולה על רוחו ולהגשים את מה שנשאר מחלומותיו.
תחילה חשב "לראות את פריז ולמות". אחר תהה אם ללכת לאיטליה
בעקבות גדולי האמנים. למגינת לבו נוכח לראות כי גם בחו"ל פשה
השיגעון, שמאז נשלט רק בידי כוחות הביטחון בכל מדינה. כיוון
שכך בחר בעיר הכי אירופאית בארץ - אילת. שלושה ימים ניסה
לשכנע את החברה שלו מירה להצטרף אליו. בתחילה אפילו הסכימה.
כיוון שלמדה מה הוא מתעתד לעשות סירבה בכל תוקף. לא הבינה
כיצד ניתן להיות עם אדם במשך שבע שנים ובכל זאת לא להכירו.
בכל פעם שדיברו, בכו, התחבקו, כעסו, הטיחו מילים קשות זה בזו,
נפרדו, ויתרו, הלכו למיטה, חזרו לסורם, שוב כעסו, שוב התחבקו,
ודומה כי אין מוצא. לאחר שלושה ימים מתישים נסעה זו להוריה,
ואילו אורן החליט לדבוק במשימתו, חופשי מכל העולם כולו.
ביום העסקים האחרון של אותו שבוע לבש בפעם האחרונה את חליפתו
המחויטת בדרכו אל הבנק. כבר בגיל שמונה עשרה הבטיח לעצמו כי
עד גיל שלושים וחמש יחזיק בידיו מיליון דולר. והנה עמד לסיים
את חייו בגיל עשרים ותשע. מגבלה טכנית זו לא תעמוד בדרכו
להגשים את מטרתו, אפילו אם יצטרך לעשות זאת בדרך שאי אפשר
לומר עליה כי מקורית היא. את טיפת המצפון שנשארה בו הרגיע
בטיעון שממילא בכספת יש סכום הרבה יותר גדול ממה שהוא מבקש
לעצמו ולכן לא יחסר לאיש. את הפחד שהחל מקנן בו גירש בתירוץ
שגם אם יתגלה הדבר, למי בכלל יהיה אכפת כאשר העולם עומד
להימחות בעוד כמה ימים. ובכלל, ידי המשטרה יהיו עמוסות לעייפה
מכדי לרדוף אחר גנב עלוב. מכל העולם אולי אדם אחד יימצא נפגע
וזה יהיה מנהל הבנק. הכרה זו רק היוותה תמריץ עבורו. שכן
התיעוב ההדדי ביניהם היה ידוע לכל עובדי הבנק. המנהל המנופח
מרוב חשיבות עצמית לא סבל את התנהגותו המתלוצצת של אורן וזה
האחרון דאג לשוות לפניו מבט חצי מזלזל בכל פעם שפנה אליו,
מצויד בחצי חיוך שלכאורה מביע נחמדות אך למעשה חצי מסתיר בוז
ושאט נפש. כן, זו תהיה נקמתו. רגע לפני סיום יום העבודה נכנס
אל הכספת כשבידו תיק שחור. ואף כי לא היה איש בבנק באותה שעה
לא טרח להסתיר את פניו. בדממה מתריסה הסתכל ישירות במצלמת
הביטחון, מילא את התיק במיליון דולר ויצא את הבנק בצעד בטוח,
תוך שהוא נועל אחריו את הדלת, נכנס למכוניתו ויצא את תל אביב
לכיוון אילת. בתחילה הלם בו לבו בהתרגשות שהלכה והתחזקה בכל
פעם ששמע סירנה מאחוריו. פעם אחר פעם הציץ במראה לוודא ששום
רכב משטרתי אינו רודף אחריו, ובכל פעם הרגיע עצמו בהיגיון כי
אף אחד אינו יודע עדיין על מעשהו. לאחר כשעתיים נרגע וגם
כשעבר לידו רכב מכוחות הביטחון לא הניד עפעף.
בכניסה לעיר אילת עומד בוטקה של נקודת הביקורת של משמר הגבול.
מימים ימימה ניצב שם וכמעט תמיד מאויש על ידי חייל בודד לכל
היותר. הפעם חנו לידו שני ג'יפים צבאיים ושמונה חיילים לבושים
בחגור ומצוידים ברובים. אורן גלש לאט לצד הדרך ונשאר לשבת
במכונית עד אשר החייל שהורה לחנות בצד יגיע אליו. למרות שרעד
כולו ניסה לשוות לעצמו מראה שליו ורגוע, וכשהגיע אליו החייל
פתח את החלון ונתן בו מבט חצי שואל. החייל, תוך שהוא מסתכל
בתעודות, הסביר לו שהעוצר נכנס לתוקף בעוד כשעה ועליו להימצא
במקום סגור אחרת ייעצר. לאחר מספר שאלות שגרתיות החזיר לו את
התעודות וסימן לו להמשיך לנסוע. אורן אימץ את שרירי כף רגלו,
מתנגד לדחף שאחז בו ללחוץ בכל הכוח על דוושת הדלק. בהתמהמהות
מעושה החל מושך את ההגה לכיוון הכביש והחל לנסוע. רק אחרי
כשלושה קילומטרים נשם לרווחה בקול צעקה פראית. בקשתו לסוויטה
במלון נפטון נענתה בחיוב. בנימה מתנצלת הוסיפה פקידת הקבלה כי
יהיה חייב לשלם מראש על כל התקופה בכסף מזומן. כיוון ששעת
לילה הסכימה כי ישלם על הערב עתה ואת השאר למחרת. אורן עמד
מולה אובד עצות שכן לא היה מספיק כסף בארנק שבכיסו. אמנם בידו
מזוודה מלאה במיליון דולר אך מטעמים מובנים אינו יכול לפתוח
אותה מול פקידת הקבלה. "איך לא לקחתי בחשבון שאף מקום לא יכבד
כרטיס אשראי", כעס על עצמו. חייך בנימוס וביקש סליחה. אחר
נסוג לאחוריו אל אחת הכורסאות שבלובי. שלח את ידו והוציא
חבילת שטרות, תוך שהוא מגניב מדי פעם מבט אל הפקידה. זו
התעסקה בשלה ולא השגיחה בו. כמו כן לא נתנה את לבה לשני גברים
לבושים בחליפות לבנות מעל חולצות פסים שחורות המעוטרות
בגורמטים מזהב, אשר גילו עניין רב במתרחש בלובי. כשפתח את דלת
הסוויטה, הייתה השעה קרובה לחצות. אורן פתח את התיק, שפך את
הכסף על המיטה ונכנס מתחת לשמיכה לשינת מיליון הדולר.
אורן קם לבוקר חדש, בוקרו של היום הראשון של חייו החדשים.
ואין דבר יותר טוב בהתחלה חדשה משינוי תדמית. בג'ינס משופשף,
בטריקו ובמעיל עור אופנתי יצא לחפש מספרה. לא לפני שהתגלח.
הפך את שפמו לשפם דק התופש כרבע משפתו העליונה ומתמשך בדקיקות
עד לסנטר. השאיר קווצת שיער מתחת לאמצע שפתו התחתונה ופס דק
של שפם על הסנטר. שלח מבט מעודד לעצמו במראה ויצא החוצה. אף
כי הייתה השעה עשר בבוקר היו רוב החנויות ברחוב סגורות. וכך
נשארו עד לצהריים. זמן מה נדד ברחוב עד שמצא עצמו נכנס למכון
לעיצוב שיער. ספר אחד היה שם, ישוב על אחד הכיסאות ומעלעל
בעיתון. ניכר היה בו שמבין עניין שכן היה בעל תספורת קוצים
בעלת פאות שפיץ וגווני בלונד על שיער שחור. כשנכנס ביקש את
אותו הדבר לבד מהקוצים, רצה מראה רטוב ולא מסודר, אפילו מעט
פרוע. כשזה הניח את העיתון מידיו הבחין אורן באילוסטרציה
המתארת את מסלול האסטרואיד מחטיא את כדור הארץ.
"אתה מאמין להם?" שאל אורן בטון ספקני ומעט מתנשא.
"תראה", ענה הספר בפשטות, "מה שצריך לקרות, יקרה, ואי אפשר
להימלט מזה. בינתיים הכי טוב זה להמשיך לחיות כרגיל", הוסיף
תוך שהוא לוקח את החלוק וכורך אותו סביב לצווארו של אורן.
"אה, כן", אמר אורן ולא הוסיף. "אכן הבערות היא אושר", חשב
לעצמו. "זה נכון שצריך להמשיך לחיות, אבל מילת המפתח היא
לחיות. בטח שאין להסתפק בקיום אגסיסטציאליסטי עלוב." מילים
אלו שמר לעצמו, כי מה הטעם להתווכח עם בריה פשוטה. כשיצא
הבחין בשני גברים לבושים בחליפות לבנות ובחולצות שחורות. "אכן
הקו החדש של אופנת פריז הגיע גם הנה", הפטיר לעצמו בלחש
לעגני.
אילת הייתה עיר מתה למדי, או שמא היה זה איום האסטרואיד
שהשאיר את כולם בבתים. בכל זאת פקדו כמה אנשים את הפאב שאליו
יצא בערב. ואחר שעה קלה פיתח שיחה עם אחד מהאנשים הישובים על
הבר. אורן מצא שהוא איש שיחה מעניין ואחרי כשעתיים הלכו שניהם
לטייל על חוף הים. מצאו ספסל מרוחק מעט מן המרכז על חוף הים
והתיישבו. לאחר כמה דקות של שתיקה הוציא הצעיר שקית והחל
מגלגל סיגריה. מסר אותה לאורן ומיהר לגלגל אחת לעצמו. אורן לא
טרח אפילו לשאול במה העניין, דבר ששימח מאוד את שותפו לדבר
עבירה. שרפו חצי סיגריה בשתיקה, אחר הפנו גופם אחד אל השני
בעודם ישובים על הספסל. לא ממש מצא נושא חדש, לכן חיכה אורן
למוצא פיו של ידידו החדש. אך זה, במקום לדבר, הביט לתוך עיניו
וחייך. אורן החזיר לו חיוך מנומס אף כי חשב שזה מין סוג של
רגע מוזר. רגע אחר כך הרגיש אורן את ידו של הבחור מונחת על
ירכו. אולי היה מסטול מדי מכדי להתנגד, או אולי חשב שלנוכח
הסוף המתקרב לא יהיה נורא כל כך אם ינסה משהו חדש. ואולי פשוט
רצה בכך. אורן לא טרח לענות על השאלה ונתן לרגע לקרות. תוך
שהם מתנשקים ארוכות הבחין אורן בשני אנשים לבושים בחליפות
לבנות ישובים על הספסל הסמוך. כל נורות האזהרה נדלקו בראשו,
מלוות בקולות סירנה חזקים. או שמא אלו בקעו מן הרחוב הסמוך.
בבת אחת הדף את הבחור ממנו, אחז בשקית והחל נמלט בריצה.
"היי, מה קרה?" קרא אחריו הבחור, "חכה רגע, לפחות אל תגנוב את
השקית."
אורן נעצר והסתובב לאחוריו. "אתה קורא לי גנב?" שאל בצעקה.
"אחד כמוך קורא לי גנב?" המשיך. אחר התקרב אל הבחור הנדהם
ונתן לו אגרוף בפרצופו. בתדהמה ובכאב התחיל הבחור מתקפל
ומתחנן על עצמו תוך שאורן מפליא בו את מכותיו. "אני אראה לך
מה זה לקרוא לי גנב", הסביר לו אורן בזעם משתולל.
לאחר שנרגע או שמא עייף היה, נפנה ללכת. לאחר מספר צעדים חזר
אל הספסל, הוציא חמש מאות דולרים וזרק אותם על הבחור שעדיין
שכב על הספסל. "אני לא גנב", סינן אורן בזעם ועזב. "כן, בטח
ואתה גם עושה את זה רק עם נשים", הפטיר אחריו הבחור בלחש.
לאחר כעשר דקות חזר אורן לאחוריו. פחד שמא הגזים והבחור צריך
עזרה. רצה להסביר לו שהוא לא כזה, רצה לבקש סליחה, רק חסר לו
שזה יתלונן עליו למשטרה. כשהיה במרחק של כמאה מטרים מן הספסל,
ראה את שני "החליפות הלבנות" מדברים עם הבחור. "עכשיו כבר
הכול אבוד", חשב לעצמו וחזר אל המלון. לא הצליח להירדם. יצא
אל המרפסת והחל לעשן. הרחובות היו ריקים מאדם וגם פנסי הרחוב
כבו. מדי פעם הפר את הדממה קול מנוע של אחת ממכוניות כוחות
הביטחון. רק הירח המלא הציץ מעל הברושים כמו מתוך תמונה
מפורסמת של ואן-גוך שאת שמה לא יכול היה לזכור במצבו הנוכחי.
מי הם האנשים עם החליפות הלבנות. האם הם עוקבים אחריו. ואם כן
למה. הייתכן שכבר נודע מעשהו. נכנס פנימה והדליק את
הטלוויזיה. צפה שעה במהדורת החדשות המיוחדת, מנסה לראות אם
יגידו משהו עליו. כל מה שהצליח ללמוד היה שהממשלה הכריזה עוצר
בכל רחבי המדינה במשך כל שעות היום והלילה החל ממחרת בבוקר.
כל התושבים נקראו להישאר בביתם במשך שלושת הימים הבאים והורשו
לצאת רק במשך שעתיים, בין עשר בבוקר לשתיים עשרה בצהריים,
לצורך חידוש מלאי מזון. שוב נכנס למיטה. ניסה להתקשר למירה,
ונשאר בלא מענה. זרק מעליו את השמיכה והחל מסתובב בחדר. למה
כעס על הבחור כל כך. האומנם העובדה שקרא לו גנב חרתה לו כל
כך. ואולי בגלל שנישק אותו. או שמא היה זה בגלל שהוא עצמו לא
התנגד. איפה מירה? מדוע לעזאזל היא לא עונה. יצא לעשן
והסלולארי בידו. ניסה עוד חמש פעמים והפסיק. הדליק שוב את
הטלוויזיה. עתה בישרה הממשלה שהאסטרואיד יהיה הכי קרוב לכדור
הארץ ביום שלישי בשעה אחת עשרה עשרים ושלוש, אבל יחטיא את
כדור הארץ. ביום זה יוכרז עוצר למשך כל היום עד השעה חמש
בערב. "אם האסטרואיד לא יפגע למה אתם מכריזים על עוצר?" הטיח
בזעם בטלוויזיה. מי האנשים האלו. האומנם מנהל הבנק יודע כבר.
ומי זה הבחור שפגש. הייתכן שלא במקרה נפגשו. ומה היה להם לדבר
איתו אחר כך. הוא חייב להגיע לתל אביב. היה לו מספיק מאילת.
בין ארבע לחמש הצליח להירדם. כשפקח את עיניו כבר עברה מחצית
היום. "שיט, הלך לי יום", קילל בכעס. בחדשות לא התחדש שום דבר
מיום אתמול. ירד לאכול וחזר לחדר. לא יכול היה לסבול את
המחשבות שהתרוצצו בראשו. הוציא קצת חומר מהשקית, גלגל סיגריה
ויצא לעשן. כיוון את השעון שיעיר אותו בשמונה בבוקר וגם הזמין
השכמה מבית המלון לאותה שעה וחזר לישון. נאלץ לחכות יומיים עד
שיגיע לתל אביב שכן מותר היה לו לנהוג רק שעתיים בכל יום ולא
יכול היה להרשות לעצמו להיתפש בידי המשטרה עם סכום כסף גדול
וחומר בלתי חוקי. אסור היה לו לאבד את החופש בימיו האחרונים.
מצא בית הארחה באחד הקיבוצים בדרך וגם שם בילה את רוב זמנו
בשינה. ביום שני בצהריים הגיע לביתו. איפה מירה? למה היא לא
עונה? כל כך התגעגע אליה ביומיים האחרונים. הדליק טלוויזיה.
שוב דיברו כולם על האסטרואיד. אף לא מילה אחת על הכסף שנעלם
בבנק בתל אביב. נשם לרווחה, מעט מאוכזב, שאף אחד לא הזכיר
אותו. אבל אולי מוטב שכך. כנראה שבטח שמוטב שכך. גלגל סיגריה
והלך לישון. לא ממש האמין שזה מה שיעשה בימים אלו. ומצד שני,
מה כבר יכול בן אדם בודד ומשועמם לעשות כשכל המדינה בעוצר.
ביום שלישי בשמונה בבוקר צלצל השעון ואורן פקח את עיניו. לאחר
כשעה של הכנות עלה אל גג הבניין שבו גר, מצויד באוכל
ובמשקאות. זרק את בגדיו לידו, מזג לעצמו "גלן פידיך" וגלגל
סיגריה. הבטיח לעצמו שלא יחשוב היום על כלום. אפילו לא על
מירה. ממילא ייגמר הכול בעוד כשעתיים. לא טרח אפילו לסובב את
ראשו לקול חריקת צירי הפלדה של הדלת הנפתחת. לא הטרידה אותו
המחשבה כיצד הגיעו אליו ועל מה הוא עצור. האם נתגלתה הגניבה
או שמא על התקיפה עוצרים אותו. מי היו "החליפות הלבנות" ואולי
מירה היא זו שבגדה בו. באיטיות הרים את בגדיו מהרצפה והחל
להתלבש. המציאות ההזויה של הרחוב באותו היום רק התמזגה עם
המצב הנפשי והפיזי שבו היה שרוי. כל הדרך במכונית חשב רק על
דבר אחד. על זה שלא יוכל להקדים את האסטרואיד.
בשעה אחת עשרה עשרים ושתיים דקות נעמד אורן מול החלון אשר בתא
כלאו, מביט אל פיסת התכלת המנוסרת בידי מוטות הברזל. דקה שלמה
עמד כך, מציץ לסירוגין בשעון שבבית הכלא ובחלון. נדמה היה לו
שהשמיים משנים את גונם. עצם את עיניו והמתין בשקט תוך שהוא
סופר בלבו. כשהגיע למספר חמש מאות הציץ שוב בשעון. השעה הייתה
כבר אחת עשרה שלושים ואחת דקות. נשאר עומד עוד כרבע שעה או
יותר, מסרב להאמין. כשהבין ששום דבר לא עומד לקרות, התיישב על
מיטתו, ידיו מחבקות את רגליו המקופלות וראשו מונח על ברכיו.
כשעה ומחצה עברה עליו בכלא ועוד נכונו לו שעות רבות שם.
"מה, לא ידעת שלא הולך לקרות כלום?" שאל אותו שכנו לתא בקול
חצי לועג.
"לא", ענה אורן בלחש כשעיניו התחילו מתלחלחות.
"וכל זה עשית בגלל האסטרואיד?" המשיך שכנו אשר כבר הספיק
לשמוע את תמצית הסיפור לענות אותו. אורן הרים בכבדות את ראשו
ושאל: "ומה אתה היית עושה בשבוע האחרון של חייך?"