העולם שלי מתפורר לאט ובמתינות מתפורר כולו. העולם שבניתי לי,
שנבנה סביבי מתפרק לו לאיטו. ואין שום דבר שאפשר לעשות חוץ
מלעמוד בצד ולקוות שייקח הרבה זמן לפירור האחרון ליפול, או
שאולי עדיף בכלל לקוות שהכל יקרה מהר כדי שאוכל לאסוף את מה
שנותר ולהתחיל מההתחלה. יש לי הרגשה טובה, דיברתי עם מישהו
אחרי שגיליתי את הקריסה, זה עודד אותי אבל האם זה יחזיק לאורך
זמן? דיברתי עם אמא שלי ובאמת שבכיתי פשוט זה מבפנים כדי שהיא
לא תראה את זה, איך יכול להיות שאחרי כל כך הרבה שנים ביחד זה
מרגיש להם ככה?
עוד מעט ייגמר הצבא ותקופת הריחוק שלי תגמר אבל השאלה אם יהיה
יותר טוב? אם אצליח לתקן? יש כל-כך הרבה דברים שהייתי רוצה
לשפר, הייתי רוצה לבטוח יותר באנשים ו"לחשוב עם הראש ולא עם
הלב" (תודה, אבא) הייתי רוצה לפתח טקט ולשם שינוי לא להגיד את
כל מה שעולה לי לראש (תודה, אמא). הייתי רוצה להיות מסוגל
לשמור על קשר עם האנשים שאני אוהב ולקרב אליי אנשים כאלה.
העולם שלי מתפורר והשינוי מתחיל בי. אני אתפוס את עצמי ביידים
ויותר לא אומר "העולם שלי מתפורר"...