אני רוצה לכתוב לך.אני פוחדת שמישהו יראה.
זאת הייתה החלטה שלי..מסתבר כנראה.
געגועים אלייך,לשקט איתך.לרומנטיקה במיטה.
לציפייה שידעתי עליה מההתחלה.הכי מיוחדת הלילה לאור נרות
ערומה.
עורות מתמזגים כן היו זמנים יפים.
פגעת בתשוקה כשחנקת אותי בחבל שלך.
חבל שחור עם אטב כביסה.ברחתי ממך.
לאושר אחר.ברחתי,מצאתי עכשיו תחזור מהר.
לעצמך הישן המשעמם המרגש והיפה..זה שידע לקרוא לי בקפה
וידעת שלא אהבתי..
עשית הכל לפעמים קצת בכוח, נשכת בשפתיי, נשמתך הייתה רכה אליי.
גופך הזר חזר להיות מוכר.
כשקראת בקפה שלי כשידעת שלא אהבתי אפילו.האמנת לי והיו תקופות
שהצעת לי מתוק.
תקופות אחרות היה בא לנו חריף.
ואני לא אהבתי לא אמרתי.אתה ניחשת לבד.מהקפה.
אתה שידעת לקרוא לי בקפה ותמיד ראית שחורות.לא הבנת שפשוט לא
אהבתי..
קפה.
ותראה אותי מדברת על קפה ומשווה לאהבה.הסוכר זאת היא הקפה זה
אתה.
הם חייבים להתמזג בתוך הכוס השקופה.
וכל אחד מהם אוהב את זה אחרת..
ואני שאפילו לא אוהבת קפה..שמתי טונה סוכר כדי למצוא אהבה.אתה
שפכת לכיור וישבתי לידך בוהה בשתיקה.
"זה פשוט היה לי מר,מתוקה " .