כבר כשהיה במדרגות אמרתי לו שילך, שלא יעז להתקרב, שילך הוא
והכומתה הכחולה שלו. אבל זה לא עזר: הוא בא, פרץ לביתי בחיבוק
גדול ואמר שהוא מצטער.

אם היה יודע שרק לפני תשע-עשרה שנים הילד הקטן שלי היה ממלמל,
מהטל בכולנו בחיוכים ועושה את צעדיו הראשונים, ייתכן ולא היה
מחבק, היה שותק, דומם. אולי לא היה מעז להתקרב לביתי ולהיכנס
ברגליים יחפות עם כל השכול שהביא עימו מהקרב.

"בנך מת, גברתי", רצה לומר. במקום זאת יצאה יללה חסרת ישע
ותכלית אשר הביעה את החלל הריק שנוצר בו עקב כך שידע מה הולך
להתחולל אצלי. יכולתי לשמוע בדמיוני בין יללות הבכי כאילו קרא
לי אמא. חוצפן שכמוהו, חושב שאני אימו, אם אמו תחשוב שאני
גונבת לה את בנה, איך תגיב? ואיך אני צריכה להגיב כאשר גונבים
לי את בני? ועוד ללא הסבר.

12.09.2006