- "דן, אתה זוכר שאמרת לי שיש פה עולם?"
- "כן"
- "איפה הוא?"
- "הוא כבר לא פה"
- "מתי ראית אותו?"
- "לא זוכר."

הסתכלתי סביבי וראיתי 4 דלות כחולות על גבי קיר לבן. הקיר היה
כל כך לבן, כל כך נקי, כל כך מושלם. אף פעם לא ראיתי קיר כזה.
הדלתות נראו ישנות, הן היו עשויות מעץ והצבע התקלף להן. בתחתית
התפורר קצת גם העץ. המנעולים התעקמו, כאילו שמישהו טרק את הדלת
נורא חזק.
השוותי בין כל הדלתות, והחלטתי שהדלת האחרונה נראת יותר טוב
מהשאר.

"בוא מפה, אני רוצה לראות מה יש בפנים"
הוא הנהן בהסכמה.

נעצרנו מול הדלת ושתקנו, קירבתי את האוזן אל הדלת לנסות לשמוע
אם יש שם מישהו. לא שמעתי כלום.
דפקתי.
דממה.
הסתכלתי על דן, הוא נראה אדיש כרגיל. פתחתי את הדלת.

הייתי במרכז החדר, אותם קירות לבנים.
העפתי מבט לאחור, הדלת נסגרה. לא אני סגרתי אותה.
חלון, וילונות אדומים, ציפור.
יש פה חיים.
איפה דן? זה לא משנה עכשיו.
רעש. זה מוכר לי.
צחוק. הצחוק שלי, זאת אני שם. זאת אני כאן.
אני עולם. אני עולם ומלואו.
אני לבד.

יש פה מישהו?