המונים תרים הרים ועמקים
עם הבהמות והקשתות.
אל לשאת תפילה, אוהל להקים,
עשב ללחך, נהר לשתות.

אלה נודדים מפני בצורת-ערבות,
אלה - מפני זעם האלים.
אלה מחפשים מקום שקט להתרבות,
אלה משפרים את האקלים.

רק אני איני יודע מפני מה אנוס,
ואחת לי: סוס, חמור, גמל -
בהמת-משא, שותף אשר אנוס
עם גופי לחלוק את העמל.

לא אלמד לזרוע, לא אלמד לקצור,
לא אתן אמון במחרשה,
ותמיד אחת לי: סוס, גמל, חמור,
לא מבדיל את הבצל מהכרישה,

לא מבדיל חיטה, שיפון ושעורה,
לא זוכר שדות באור כשדים.
לא הנדודים הם העונש הנורא,
כי חיי הם עונש על הנדודים.

לא אבוא מאסיה, נוהם וזקוף-זנב,
ולא לי ימתינו באימה
בכיכר העיר עם מטילי זהב
ועם בת המלך התמה.

ואיני יודע מפני מה אנוס,
ומתי תבוא הגאולה,
ותמיד אחת לי: חמור, גמל או סוס,
ואיני זוכר מה יש בעגלה.