ביום בהיר אחד,
הכל משתנה ב-180 מעלות.
כל מה שהיית רגיל אליו עד היום,
אינו רלוונטי.
אנשים שעד אתמול היו הכי
קרובים שאפשר,
מתנהגים כאילו אינם מזהים אותך.
וזה כה טיפשי.
כה מגוחך.
אתה מתיישב במרחק נגיעה מהם, ואינך מחליף
איתם אף לא מילה.
אף לא מבט.

אתה אפילו לא בטוח מדוע.
וכן, יש פה משחק של גאווה.
אינך מתכוון לכרוע ברך,
להתחנן למחילה.
בייחוד כשאינך מבין כלל
על מה הינך צריך להתנצל.
אתה תחכה שהם יתחננו לסליחה,
וגם אז,
המצב לא יחזור לקדמותו.
אתה לא באמת תסלח.
אתה עדיין תכעס.
כי שנים של חברות נזרקו לזבל.
ירדו לטימיון.
ולעזאזל,
אתה אפילו לא בטוח מדוע.

וכאילו שלבך כבר לא נשבר מאהבה,
כעת הוא נשבר גם מאכזבה.
מבגידה.
מטיפשות של אנשים,
שהוליכו אותך שולל,
ואתה אפילו לא בטוח מדוע.

ורק ללבך נמאס.
נמאס כבר מאוקיינוס של כאב,
שהתחיל לפני ארבע שנים.
נמאס כבר להשבר ולהתאחות שוב,
כאילו הוא לא יותר ממגדל קלפים שנבנה ונופל.

מחלות ארורות,
אנשים טיפשים,
ולב תמים שתקוע באמצע
ורק רוצה
להפסיק לכאוב.