מתעוררת בבוקר מרגישה חלולה, כמו עץ ישן שנשרף בקלות אבל לחיות
כבר איננו ראוי. אוויר חלול מסביב, כזה מחוספס ששורט את
הריאות. עולם חלול מסביב, בלי משמעות, הכל שטות. נאסר עליי
להרגיש, נועדתי להיות חלולה, ריקה, משעממת. רוצה בית, חום,
קרבה, אהבה. אבל במקום כל זה מקבלת רק סטירה, על חוסר הבנה.
מתפוררת לרסיסי תקוות שבורות, אהבות נכזבות, חלומות שלא נועדו
להיות. פרוריי הם היחידים שמקשטים את העולם עכשיו, אבל הייתי
חלולה, וגם הפירורים הריקים ומחוסרי המשמעות לא ישנו את העולם.
אפילו שאריות בשרי החלול לא יצליחו לחולל שינוי. הולכת לישון
כל לילה בתקווה שהחלל יעלם, גם אם זה אומר שאני אצטרך להעלם
ביחד איתו. |
