כותב אותך לאט, בכול יום קצת יותר
כותב אותך, עד המילה האחרונה, עד הנקודה
פנים ותווים, שורות ומילים
הן נכתבות בלי סוף
עד הבוקר הבא
כמו ציור של צייר
מנסה לא לצאת מהקווים
בסוף, אני נשאר בפנים
אבל מתפרק באמצע
ואת יפה כמו שזכרתי
מתוך תמונת פספורט ישנה
ששוכבת ערומה במגירה, נאבקת באבק
אני כותב אותך לאט
עד הטיפות האחרונות
שנמזגות אל הכוס הקטנה
את לא מבינה
אבל זוהי מלחמה
על קיומי ובדידותי
חלומות ששוכבים בראשי כול היום
בלילה מתעוררים בבהלה
אני מצייר אותך במילים
זה כול מה שאני יכול לעשות
שאני רחוק ממגע
שירים ישנים לא עוזבים כך פתאום
הם חוזרים אלי כמו סיפורי תופת
מבקשים את קיומי
דרכך, דרך המילים שאת מצוירת בהן
אני לא יכול לבקש דבר
לא ברור מה לי אפשר לתת
כמה זולה היא השתיקה, היא תמיד אותו הדבר עבורי
כמו אות
אני כותב איתה אותך, לאט
לא לאבד תנועה
לא למהר, בדייקנות, בלי להפריז בחשאיות
מה שגלוי הוא נסתר, מה שחזר יאבד
אני כותב אותך לאט
כול מילה, היא כמו משיכת מכחול
אני לא יכול לנפץ אותך, לא יכול לרטש את פנייך בקווים
את המילים שאני כותב
והם מבקשים את קיומי, את בדידותי, את סבלי
כי זו המילה שאני כותב
בכול פעם שהדף נפתח למולי