היום נסעתי לתל-אביב ברכבת. הסתובבתי עם כמה חברים שלא
ראינו אחד את השני כבר כמה שנים. זה היה קצת מבאס, כי על אף
שעברו ככה השנים, לאף אחד לא היה מה לספר חשוב. אז רוב הזמן
שתקנו. אח"כ התפזרנו איש איש לביתו. ירדנו מקניון עזריאלי,
לרכבת.
בדיוק פיספסנו את הרכבת שלנו חזרה הביתה, צפונה. הרציף נשאר
ריק. רק אנחנו ושלושה חיילים.
בצד השני, ברציף 2, שבו הרכבת נוסעת דרומה, עמדו המון המון
אנשים שחיכו לרכבת. אחת מהאנשים שם הייתה "משלנו", היא גרה
בדרום. בכל מקרה, שאלתי את מיכל, ידידתי משכבר הימים, "למה כל
האנשים עומדים ברציף השני? אולי נעבור גם אנחנו?"
מיכל צחקה ושאלה בתמיהה, "למה?"
אמרתי לה, "תראי, כל כך הרבה אנשים נוסעים דרומה, ופה ברציף
שלנו אין אף אחד, אז אולי האושר נמצא בדרום?"
מיכל שוב צחקה, אך הפעם היא לא ענתה ורק סידרה שוב את שערה
המתולתל שוב מאחורי אוזניה.
הרכבת שנוסעת דרומה הגיעה, ועלו עליה כולם. לאחר שעזבה את
התחנה, הרציף נשאר שומם לחלוטיין.
ביינתים, הספיק הרציף שלנו להתמלא באנשים. אמרתי למיכל: "תראי!
עכשיו כל האנשים פה, נוסעים צפונה!" מיכל ציחקקה, אך הפעם מתוך
נימוס, כדי לא לפגוע בי. אני מצידי המשכתי.
"האושר עוד פעם דפק את הדרומיים, איך שהם נסעו לחפש אותו
בדרום, כל האנשים הגיעו לפה ויגיעו הביתה בצפון ויראו את
האושר... זה לא פר, נכון?"
מיכל חשבה קצת ולא ידעה מה לומר. "נראה לי..." היא אמרה
בהיסוס, "שהאושר אוהב רק לדפוק את האנשים, ולא להסב להם
נחת..." לא הבנתי אותה, אז היא הסבירה לי.
"תראה, עכשיו כולם נוסעים צפונה, אך כשהרציף הזה יתרוקן, יחל
הרציף של הנוסעים דרומה להתמלא, והם יחפשו אותו שם... האושר
בורח מהאנשים, הוא סתם מנסה להציק..."
בזמן שדיברנו, הגיעה הרכבת לרציף, אבל לא שמנו לב. היינו
שקועים בשיחתינו עד שהרמתי את ראשי וראייתי שהרציף שלנו ריק
והרציף השני מלא...
אני לא יודע מה היה איתכם, ולא יודע מה היה עם האושר באותו
יום, בצפון בדרום, לא ממש אכפת לי.
אני כבר מצאתי אותו בתחנת הרכבת, קוראים לו, מיכל.