כמעט רומנטי, אם רק היית פה איתי...
ליל כוכבים וירח מתמלא לאיטו , היום הוא כבר כמעט עגול,
עמק שחור מתחתי , שיא גובה של הגבעה מצד שמאל והאוכף שמשמאל
תוחמים את הנוף
שהגדירו לי, עיני סורקות אותו בקפידה אבל ברור לי שאני לא רואה
הכל.
אסור לדבר , שלא ישמעו, אז אנחנו שותקים.
בהתחלה עדיין הייתי מסוגל להתרכז רק במשימה, אבל לא להרבה
זמן...
אני יודע שלא כל כך מסוכן פה, מה כבר הסיכוי שירו עלינו?  לא
גדול.
פוזל סביב כדי לראות אם כולם עדיין בסדר , בלי סיבה, תחושת
אחריות כזו.
השקט לוכד אותי שוב ואני שוקע במחשבות.
רק אם היית פה...
איזה לילה יפה, אני יושב בטבע ומחכה שמשהו יעבור, שמשהו יקרה.
המשחשבות מפליגות הרחק ויכולתי להשבע שאפילו על שמות לילדים
שיהיו לי בחרתי בשעות שכאלו...
תחשבי , אם היינו מקימים פה אוהל ומעבירים את הלילה לבד , יחד.
איזה מדהים יכול היה להיות.
מנסה להשתלט על העיפות שמכבידה על עיני, לרגע נרדם באמת
ומתעורר מאוכזב מעצמי.
גם ככה לא ירו עלינו אני מנחם את עצמי,
ומיד חוזר למחשבות עליך, רגע, רגע, רגע...  אני מזהה תנועה
בוואדי!
יש, אולי כן יהיה קצת אקשן, רגע, צריך לבדוק ,להפעיל שיקול
דעת.
אולי זה רק ילד, או איזה זמן שפוף... מביט שוב, מדווח לקודקוד,
מקבל אישור, סוחט לחי על הכת
מוציא אוויר ומכוון למרכז הגוף, כמו שאמר קודקוד. עצור! הדמות
כבר קרובה וניתן להחליט
שזה  נכון לירות. לא ילד, לא זקן, לא אישה. עוד רגע עובר ואני
חושב לעצמי, קח עוד שאיפה גדולה של אוויר , תהנה ממנה, כי אתה
עומד למות. ויורה.
איזה לילה...
מזל שלא היית פה.