גדמים גדמים הם נושרים מן המעטפת החיצונית והלאה אל האדמה
המתה, והשמש צורבת כתמים אפורים במקום בו היו. נבלעים אל העפר
ונעלמים חסרי ייחוד בין התולעים והאבנים הקהות. הכנפיים שלהם
קטומות קצה, כדי שלא יוכלו לברוח, והעיניים שלהם עצומות,
מסונוורות. וכשתביטו בהם תדעו שאין לאן להסיט את המחשבה.
הברכיים כושלות, השיער סומר, והחיוורון החדש שלהם, הנצחי, מטפס
אל בין הריאות הפועמות ומכווץ את הנימים, סוחט את העצמות. והוא
נשאר, מפלבל בעיניים ומפיל את כל הרהיטים, מניף את הגוף הרועד
רק כדי לראות אותו נחבט ברצפה. הם כבר כמעט מכוסים, איך שהלשון
מתאמצת לצרוח מבעד לשפתיים הקפוצות, והאזניים נאטמות בקדיש
כשהם לא מקשיבים.
והשורשים שיכלו להיות שם אם האדמה הזו היתה פוריה, אפשר כמעט
לדמיין איך הם משרישים לתוכם,
ופורחים. |
