אסף טלמור / אולד יורק |
מפזז על השבילים המבושמים
זהו ביתי
שלעולם לא יחבקני
זהו מושא שלוותי
שעליו אשתרע ואתבונן
על האבנים הרצופות
שאת צורותיהן כבר משנים הכרתי
ועכשיו געגועים.
ערוגות צהבהבות שלא ידעתי
מושכות בשער ראשי
אך לא בידי
מעדיף את קצות אצבעותיה
מאשר פרחים נבולים
רק אם היא הייתה פה
רק להחזיקני בזמן שנשרפות עיני
מכיוון שהן לא גורלי
בכל עוד ואכתוב בעברית
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|